"רחמנא ליבא בעי" – לעבוד את ה' מתוך הלב

"אלא הקב"ה ליבא בעי דכתיב (שמואל א טז, ז) וה' יראה ללבב"/מסכת סנהדרין ק"ו/דף ע"ב

כמה נראות פשוטות  המילים הללו, וכמה עוצמה הן נושאות בתוכן. "רחמנא ליבא בעי" – הקב"ה מבקש את הלב. לא את הפעולות החיצוניות, לא את ההקפדה המדויקת בלבד, אלא את מה שנמצא עמוק בפנים, את הכוונה הטהורה, את הרגש האמיתי שמניע אותנו בכל צעד.

בואו נעצור לרגע ונחשוב: כשאנחנו מתפללים, האם אנחנו רק ממלמלים מילים? כשאנחנו לומדים תורה, האם זו רק הבנה שכלית? ומה עם המצוות, האם הן הופכות אותנו לטובים יותר, מחוברים יותר? הרי בסופו של דבר, מה שהקב"ה מחפש זו האהבה שבלב, אותה התלהבות שבאה מתוך קשר אמיתי ופנימי.

מסופר על הבעש"ט, שביום כיפור אחד ראה שגזר הדין על עם ישראל קשה מנשוא. הוא ותלמידיו התפללו בדמעות, בכל הכוונה שיכלו לגייס. אך דבר לא השתנה. ואז, ילד קטן, שלא ידע לקרוא ולא הכיר תפילות, קרא בקול "קוקוריקו". הקריאה הפשוטה הזו, שיצאה ממעמקי הלב, היא זו שקרעה את השמיים ושינתה את רוע הגזירה. איך אפשר שלא להתפעל? איך אפשר שלא להזכיר לעצמנו שהעיקר הוא לא כמה אנחנו יודעים או עושים, אלא מאיפה זה בא – מהלב.

הרבנים והחכמים בכל הדורות הזכירו לנו שהלב הוא מרכז העבודה. ר' ישראל סלנטר דיבר על כך שעבודת המידות וטהרת הלב הן לא פחות חשובות מלימוד תורה וקיום מצוות. רבנו בחיי, בספרו "חובות הלבבות", הדגיש שבלי לב, המצוות הן רק מעטפת. ומהו הלב? הוא הכלי שבו מתנקזת כל התורה, כמו ים שמכיל את כל הנחלים.

אפילו התרומות שהביאו לבניית המשכן מלמדות אותנו שיעור חשוב. הנשים תרמו מראות פשוטות אך מתוך התלהבות ושמחה, ואילו הנשיאים הביאו אבני חן יקרות. ומה בחר הקב"ה להעלות על נס? את התרומה שבאה מהלב, את הנתינה הפשוטה אך מלאה בכוונה ובחום.

עבודת ה' אינה תהליך טכני. היא מסע פנימי, מסע של אהבה, חיפוש והתחברות. כשאנחנו באמת שמים את הלב – בתפילה, בלימוד, במצוות – אנחנו לא רק מתקרבים אל ה', אלא גם משנים את עצמנו, יוצרים קשר שאינו תלוי בדבר, קשר שנשאר לנצח.

אז היום, דווקא עכשיו, בואו נתמסר. נשקיע את הלב. נתרכז ברגע הזה, בתחושה הזו. כי "רחמנא ליבא בעי" – והלב שלנו, כשאנו נותנים אותו באמת, הוא המתנה הגדולה ביותר.

עומק הכוונה

הביטוי "רחמנא ליבא בעי" משקף את הרעיון המרכזי של חשיבות הכוונה והלב בעבודת ה'. הקב"ה מחפש את הלב ואת הרצון האמיתי.

בס"ד

דרך הלב

ר' אברהם אבן עזרא מסביר שלא המעשה הוא העיקר, אלא הלב שעומד מאחוריו. הדבקות בה' היא תהליך פנימי עמוק.

בס"ד

טהרת הנפש

ר' ישראל סלנטר הדגיש את החשיבות של טהרת הנפש ועבודת המידות כחלק בלתי נפרד מהתורה.

בס"ד

חובות הלבבות

הרב וולבה מסביר את החשיבות של "חובות הלבבות" לצד "חובות האברים", יש לבנות קודם את הפנימיות.

בס"ד

העמקת המצווה

כאשר "הלב" ניגש לקיים מצווה, הוא מעמיק בה ומעשיר אותה. יש להתחיל בדקדוק במצוות המעשיות ולשאוף לפנימיות.

בס"ד

הלב כים

המדרש משווה את הלב לים, ומסביר שכל התורה שאדם לומד מתנקזת ללב. הלב הוא כלי בלתי מוגבל שיכול להכיל את התורה.

בס"ד

יראת שמים

במסכת סנהדרין מובא שדואג ואחיתופל, למרות חכמתם, לא זכו שיפסקו הלכה כמותם בגלל חוסר יראת שמים.

בס"ד

סדר חדש

בעל הסולם מסביר שהקב"ה רוצה סדר חדש – שקודם יהיה הלב חומד, ורק אחר כך "כי עין בעין".

בס"ד

תרומת הלב

האור החיים מדגיש שתרומת הנשים למשכן, שניתנה בנדיבות והתלהבות, קיבלה מקום של כבוד למרות ערכה הכספי הנמוך יותר.

סיכום העיקרון

עבודת ה' אינה מסתכמת בפעולות חיצוניות, אלא דורשת כוונה טהורה, רצון אמיתי וחיבור פנימי עמוק לקב"ה.

העתק HTML

רחמנא ליבא בעי

העתק HTML

"רחמנא ליבא בעי": העמקה במשמעות הביטוי וחשיבותו בעבודת ה'

הביטוי "רחמנא ליבא בעי" מדגיש את הרעיון המרכזי של חשיבות הכוונה והלב בעבודת ה'. מקורות רבים מעידים על כך שעבודת ה' אינה מסתכמת בפעולות חיצוניות גרידא, אלא הקב"ה מחפש את הלב, את הרצון האמיתי ואת המחשבה הטהורה שמאחורי המעשים.

פירושים והסברים:

• הלב כבסיס לקיום המצוות: ר' אברהם אבן עזרא, בפירושו על שהות משה רבנו בהר סיני, מסביר שלא המעשה הוא העיקר אלא הלב שעומד מאחוריו. לדעתו, כדי להגיע לדבקות בה', יש להכיר את דרכי הבורא ואת מעלת הנפש והנשמה. זוהי עבודה פנימית עמוקה הדורשת זמן ותשומת לב, ולכן משה רבנו נדרש לשהות בהר ארבעים יום וארבעים לילה.

• ביקורת על הדגש החיצוני: ר' ישראל סלנטר ביקר את הדגש שהעולם הדתי שם על קיום המצוות החיצוני, והדגיש את החשיבות של טהרת הנפש ועבודת המידות. הוא ראה את עבודת הלב כחלק בלתי נפרד מהתורה, וקרא להקדיש זמן ללימוד ספרי מוסר ותיקון המידות.

• חובות הלבבות לצד חובות האברים: הרב שלמה וולבה בספרו "עלי שור" מצטט את "חובות הלבבות" ומסביר את החשיבות של "חובות הלבבות" לצד "חובות האברים". הוא מביא את חידושו של רבנו בחיי שיש לבנות קודם את הפנימיות, את עבודת הלב, ורק אז להגיע לקיום המצוות החיצוניות.

  • הרב וולבה מדגיש שעבודה פנימית זו דורשת התנתקות מנגיעות גשמיות ותועלת אישית, והתמקדות באמונה בה' . הוא מוסיף שכאשר "הלב" ניגש לקיים מצווה, הוא מעמיק בה ומעשיר אותה, והיא הופכת מ"מצוה גלויה" ל"עבודה צפונה".

• הלב ככלי קיבול לתורה: המדרש בקהלת רבה משווה את הלב לים, ומסביר שכל התורה שאדם לומד מתנקזת ללב. הרב וולבה מוסיף שהלב הוא כלי בלתי מוגבל שיכול להכיל את התורה, ושתכלית לימוד התורה היא להגיע להכרה פנימית עמוקה, "להוי'", ולא רק לידיעה שכלית.

• הדגשת הכוונה על פני ערך כספי: האור החיים, בפירושו על תרומת המשכן, מביא דוגמא נוספת לחשיבות הלב . למרות שתרומת הנשיאים, אבני חן יקרות, הייתה בעלת ערך כספי גבוה יותר, תרומת הנשים, שניתנה בנדיבות ובהתלהבות, קיבלה מקום של כבוד בתיאור המקראי. האור החיים מסביר שהקב"ה אינו מתפעל מערכה הכספי של התרומה, אלא מדרך נתינתה – "רחמנא ליבא בעי" .

• יראת שמים כבסיס ללימוד תורה: במסכת סנהדרין מובאת דוגמא לכך שדואג ואחיתופל, למרות חכמתם הרבה, לא זכו שיפסקו הלכה כמותם, מכיוון שלא הייתה להם יראת שמים. הגמרא מדגישה שרצון ה' הוא בלב, בכוונת הלב, ולא רק בלימוד תורה.

• ערכים נעלים יותר מלימוד תורה: בסוגיות במסכתות סנהדרין וברכות מודגש שיש ערכים חשובים יותר מלימוד תורה. "מסירות נפש לקדושת השם", "ליבא בעי", אולי אפילו צער ועצב, הם ערכים שמעידים על קשר עמוק יותר עם הקב"ה .

• שינוי סדר הבריאה: בעל הסולם מסביר שהקב"ה רוצה שבניגוד לסדר הבריאה, "עין רואה ולב חומד", ההתחלה תהיה מהלב – "שמקודם יהיה הלב חומד, ואחר כך 'כי עין בעין'". לדעתו, קשר הלב חזק יותר מהמשנה החיצוני, והוא זה שמאפשר חיבור נצחי ויציב עם הקב"ה.

לסיכום, מקורות אלו מדגישים את העיקרון החשוב של "רחמנא ליבא בעי". עבודת ה' אינה מסתכמת בפעולות חיצוניות, אלא דורשת כוונה טהורה, רצון אמיתי וחיבור פנימי עמוק לקב"ה.

הרב ד"ר יחיאל הררי מביא את דבריו של הרבי מליובאוויטש:  פעם אחת ביום הכיפורים ראה הבעש"ט כי המשפט על בני ישראל הוא קשה ביותר, והם לא יזכו לשנה מבורכת, ולכן התאמץ בתפילתו במרירות, בבכיות ובדבקות יתירה. תלמידי הבעש"ט, בראותם את גודל המרירות הגבירו גם הם את דביקותם בתפלה. דווקא בהתקרב הזמן לסיום היום, לתפילת נעילה, השמיע בקול אותו ילד שלא זכה לחינוך, את הקריאה 'קוקוריקו'. הבעש"ט אמר על כך כי מה שלא עשו כל התפילות שלא היו מעומק הלב, עשתה צעקה אחת של 'קוקוריקו' שקרעה את גזר הדין. (הסיפור הובא אצל הרבי הריי"צ, קונטרס תורת החסידות פרק ב', אגרות הריי"צ, חלק ד' סוף עמ' שיג ואילך. וראו תורת מנחם כח, חלק שני, שיחת יום א' פ' פינחס, ט"ו תמוז, ה'תש"כ, עמ' 241.)