שיעורו של הרב אלון עטיה על פרשת משפטים

השאלות על פרשת משפטים "בעזרת השם יתברך, פרשת משפטים. ויש בספר 'מעיין גנים' (הרב שלמה אסולין זצ"ל) כמה תמיהות, שייתכן שהקהל הקדוש שאל את עצמו את השאלות האלו: למה החמירה התורה כל כך הרבה בעונשו של הגנב? אם אין לו [לשלם] ונמכר בגניבתו. הרי מכל התרי"ג מצוות מצאנו מצוות חמורות מאוד, עד כדי כך שרבותינו אמרו שעל כל התורה כולם אומרים לו לאדם 'יעבור ואל יהרג', חוץ מ-3 עבירות חמורות (עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים)… אבל בכל התורה כולה לא ראינו שאדם אם לא יכול עכשיו לעשות מה שצריך – בוא תמכור אותו לעבד. פה אנחנו מוכרים אותו לעבד, וודאי שזה לא מכובד, אלא זו השפלה גדולה שיש לו. אז זו שאלה ראשונה: למה כאן בית דין מוכרים יהודי לעבד?

שאלה שנייה, חמורה לא פחות, הוא שואל: כמה אנשים בימי השובבי"ם הולכים בתי כנסיות, בתי מדרשות, לעשות תיקוני שובבים, תיקון לפגם הברית… והנה פה לכתחילה, באישור התורה, אתה מתיר לרבו לתת לאותו עבד עברי – שחייב בכל המצוות וכל התורה – שיישא שפחה כנענית וייתן לו ולדות? בשביל שהאדון הזה רוצה עבדים קטנים, הוא רוצה ולדות, אתה מפקיע מיהודי את הקדושה שלו ואתה נותן לו להתחבר ב'בת אל נכר'? איך הדבר הזה נכנס בשכל האנושי?"

השאלה השלישית: סוד הכסף "שאלה שלישית, יותר חמורה משתי הראשונות. הוא שואל: למה יש לכסף חן כזה גדול? עד כדי כך שבכל גיל שאדם יהיה, ככה זה נראה… תבוא תגיד לו רוצה מיליון דולר? בטח הוא שמח, רק מההצעה הוא שמח… אפילו אם הוא לא יכול עכשיו לעשות את כל התאוות שהכסף יכול לתת, זה לא משנה. אפילו שהכסף כשלעצמו הוא לא מטרה, הוא אמצעי… לפני חושב חמש שנים עברו, פגשתי יהודי שהיה מתגורר לידינו, היה בן 82-83. ראיתי אותו שמח. אמרתי לו: 'שלום אדון פלוני, מה קרה כבודו שמח ככה?'. אומר: 'שנים אני מחכה לקבל אישורים לבנות, קיבלתי אישור לבנות עוד שלוש קומות'. אמרתי לו: 'כמה זמן זה יקח?'. אומר: 'אני מאמין שתוך חמש שנים זה יהיה מוכן… ויהיה לי עוד הכנסה'. אמרתי לו: 'לבריאות… מה תעשה ב-50 אלף?'. אומר: 'אני עוד לא יודע, קודם כל שיבוא'. לא עברה שנה והוא שבק חיים לכל חי. אבל איזו שמחה הייתה לו! שואל הרב: תגיד, מה יש בכסף שככה אוהבים אותו?"

תשובת הילד ותשובת החכמים "אז אני זכיתי בקטנותי לכוון לשאלה של הרב… הייתי ילד קטן, אבל ראיתי וקלטתי כבר את המהלך של הכסף… אז באתי לאבי מורי, רבי ישי יחיה, אמרתי לו: 'אבא, למה כולם רוצים כסף?'. מה הוא יגיד לי, ילד קטן? אז הוא אמר לי: 'כשהשם ברא את העולם… ברא שמיים, שמש, ירח… ואז הוא ברא את הכסף. הכסף השתחווה, אמר לו תודה רבה שבראת אותי. מה, השתחווית לי? אתה ידעת להגיד תודה? אני גוזר שכולם ישתחוו לך ויגידו תודה שיקבלו אותך'. טוב, זו תשובה לילד קטן. מה התשובה האמיתית? מה העומק? לא משנה מי יהיה… כמה הזהירו רבותינו מהשוחד, אפילו לגאוני עולם שהתורה מעידה שהם חכמים… שוחד יעוור עיני חכמים. אנשים גדולים, קדושים… רק רואה את השטרות, את המרשרשים… כסף יש לו חן מיוחד. שואל הרב: מה זה?"

הסבר קבלי: כסף מלשון כיסופים "אומר הרב, תדע סוד גדול. הוא אומר: כסף, כשמו כן הוא. לשון הקודש ידוע שהיא שפה אלוקית, זה לא שפה הסכמית… לקחת את האות א', חיברת אותה לאות ב' – זה אור אלוקי שמתגלם באות א' ואור אלוקי שמתגלם באות ב', וזה יוצר מציאות של 'אב'. כך אומר מרן הבן איש חי… אדם מדבר דברי תורה, בונה עולמות… אומר הרב: כסף נקרא כך כי הוא לשון כיסופים. לא לחינם הכל כוספים לו. אבל הם לא כוספים לממד הגשמי שיש בו, שהרי אדם לא יכול לאכול כסף… אז זה לא חיים. ואף על פי כן…"

סיפור אישי: לעילוי נשמת חמי, יוסף בן עזרא וברכה "(כאן הרב מקדיש את השיעור לעילוי נשמת חמיו ומספר עליו) מורי חמי, הוא בגיל שמונה… קיבל פוליו, מחלת ילדים שהייתה משתוללת אז, ומאז הוא ככה נלחם חזק מאוד להיות דבק באלוקים למרות כל מה שעבר וילדות קשה… האבא שלו נפטר צעיר, היה צריך לעזור לאמא שלו האלמנה… לימים נכנסה בו אהבת התורה, כמו שכתוב בזוהר ש'כשהגוף מבוטש אז האור של הנשמה מפציע'. ואז הוא התחיל ללמוד, ויושב ולומד ואחרי זה מלמד ברוך השם. ב-20 שנה שאני מכיר אותו… ראיתי אדם שכל כולו ייסורים… ואף פעם הוא לא ויתר ולא אמר 'אני לא יכול'. תמיד החברותא שלו סיפר… הוא היה נאמן למרן רבנו עובדיה ללכת לשיעורים שלו… ואחרי זה לבנו חכם יעקב יוסף… הוא מעולם לא ויתר לעצמו לצאת ולהתפלל אפילו שהיד השתתקה… יהודי שבא לסעוד אותו סיפר השבוע: 'גזזתי לו ציפורניים… פתאום אני רואה שיש מלא דם… גזרתי לו את הבשר. אמרתי לו: חכם יוסף, גזרתי לך את הבשר! אמר לי: לא נורא, לא קרה כלום'. אוי ואבוי לנו… והוא? מידות ואצילות נפש. דבר שאני כן זוכר: מעולם הוא לא התחיל קידוש עד שלא קיבל רשות מאשתו… הוא לא טועם עד שהיא יושבת… אמרתי להם בבית האבל: אדם נלחם בתאוות עד גיל 120. תאוות ממון, נשים, כבוד, אכילה. הוא היה משולל מזה. מגיל שמונה נלחם בפוליו, הוא היה עסוק בלשרוד כל החיים. אין זמן לתאווה… אוכל היה אסור לו מתוק כי הוא סוכרתי, אסור מלוח כי זה מזיק לו… אז גם כבוד לא היה כי הוא כבר נהיה סיעודי… ותמיד שמח… שום תאווה לא נשארה – רק נשמה. כולו נשמה. היה נפטר 35 קילו… עבד חסיד מן הארץ".

חזרה לסוד הכסף: אור אלוקי ונפש "טוב, נחזור לכסף… אומר הרב, שהכסף כשמו כן הוא – למה הוא כיסופים? אומר הרב: תדע שהכסף זה אור אלוקי שמגיע ומשתלשל ממקום גבוה מאוד. כשיורד לפה למטה הוא מתגשם באותם מטבעות שאנחנו רואים. יש מושג ביהדות: 'איהו לא חזה – מזלייהו חזה'. יש דבר שהגוף לא מצליח לזהות, אבל הנשמה קולטת. כשהנשמה רואה ממון… היא רוצה להידבק בו. זה פלא… למה אתה רוצה קרבה לאותו עשיר? לא מובן. אומר הרב: נכון, זה לא מובן מבחינה גשמית שכלית, אבל תדע – באלוקות, במהות הנשמות, הנשמה יודעת שהכסף זה אור אלוקי גדול. כתוב בפרשת עקב: 'את כל היקום אשר ברגליהם'. מה זה? דרשה הגמרא: 'זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו'. אומר הרב: לא מעמיד את האדם פשט… אלא כל קומת האדם עומדת כשיש לאדם עוד כסף. 'וישא יעקב רגליו' – כיוון שהבטיחו הקדוש ברוך הוא, נעשה קל ברגליו. הלב שמח מדבר גשמי, כי הוא מרגיש את האלוקות שיש באותו דבר".

הקשר בין הנפש לממון: פכים קטנים וגניבת נפשות "לכן, אדם שנפטר משאיר ממון לילדיו – הוא משאיר חלקי אור, חלקי נפש ששייכים אליו. ואז יש לו קורת רוח מזה שבניו מקבלים את אותו ממון. זו הסיבה שיעקב אבינו חזר על 'פכים קטנים' – כי ממונו של אדם משתלשלת נשמתו גם לאותו ממון, גם לרכוש, אז הוא חזר על פחים קטנים שלא יתפזר שום דבר.

זו הסיבה שכשאדם גונב ממון, אומרת הגמרא, הוא פוגע לא רק בנגזל מבחינה גשמית, אלא גם 'גונב את ילדיו'. הנפש של האדם תלויה בממון. זו הסיבה שאדם ילך לבתי דין של דתיים… יראה כמה תביעות פלוני מול אלמוני על כסף. אתה תגיד: 'לא חבל? דיון מספר 15, כמה ימי עבודה הפסדת על זה? הוא גנב אותי… טוב די, תמחל לו כבר'. עדיין המשיח צריך לבוא? 'לא, גם שמשיח יבוא אני לא מוחל'. אומר הרב: למה הפגיעה של האנשים כשזה כסף זה פגיעה כזאתי חמורה? אומר: כי כשגונבים מהאדם ממון, נחסרים ממנו חלקי נפש ('כי אליו הוא נושא את נפשו')."

מאמר מוסגר: הקושי האמיתי למחול על גזל "אני פותח סוגריים מרובעות בשבילי (עגולות בשביל מי שלא גורס… אני אומר מקום שלי). לי קשה עם זה שיבוא מישהו יגיד לי: 'הרב, הוא גנב אותי', הייתי אצל איזה רב אמר 'תמחל'. מי יודע? אולי אתה צריך לקבל סרטן, תגיד לו תודה [שהכסף הלך ככפרה]. אומר לו: 'הרב, 10 מיליון גנב אותי!'. לא שווה סרטן? שווה. נכון? אז תמחל. אמרתי לו: 'בסדר'. אגיד לך את האמת? אני לא יכול להגיד למישהו 'תמחל'. מעולם לא גנבו לי 10 מיליון… נראה לי שאם היו גונבים מיליון, נראה לי שהיה לי כואב. צריך להיות מקורקעים, שתי רגליים על הקרקע, לא לרחף להגיד 'כן תמחל, לא נורא, זה הכל מהשם'. אם אני אגיד לו דבר כזה – אז בוידוי של רב ניסים גאון בכיפור אנו אומרים 'היינו וותרנים בממון אחרים וקמצנים בממוננו'.

אני לא מסכים שיעבדו עליי ב-20 גרוש, אני אוותר לו על מיליון? זכותך להיות בתרעומת… מותר או אסור הלכתית ללכת לבית דין זה עוד עניין, אבל בנפש? למחול בלב שלם? שאין לך כלום עליו? אתה מסוגל להתפלל עליו לאהוב אותו באמת כאילו לא קרה כלום?… אני רואה אנשים עבדו על הפרנסה שלהם, גנבו אותם ב-50 אלף, הוא לא נרדם בלילה. אז תמחל? אני לא יכול למחול ככה על הממון שלהם. סגרתי סוגריים."

פתרון החידה: למה הגנב נמכר לעבד ומקבל שפחה? "למה פרשת משפטים מלאה בדיני ממונות, ומוכרים בן אדם על כסף שאין לו לשלם ('נמכר בגניבתו')? אומר הרב: ברגע שגנבת כסף – גנבת נפשות. מידה כנגד מידה. נחסרו חלקי נפש ממך. כל כך ירדת בחלקי הנפש כשגנבת, שאתה מותר בשפחה כנענית. מותר לו אפילו להביא ולדות, ואז אלה הילדים שהוא הוליד והוא נקשר אליהם (אפילו שהם מגויה) – אומר לו הקב"ה: 'זהו! הצער שיש לו אחר כך בנפש מזה שהוא נפרד מאותם ילדים [בסוף העבדות], יתקן את חלקי הנפש שנחסרו לו'. זה פלא. למה? כי לממון יש כוח להשלים חלקי נפש."

הממון כמרפא לנפש: משה רבנו ויציאת מצרים "כתוב שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על גיבור, חכם ועשיר. מה קשור עשיר? כמה גדולי עולם היו בלי כסף… אלא כתוב ברבותינו, שאחרי חטא העגל נשברה נשמתו של משה רבנו, כאב לו מאוד. היה צריך להשלים לו את הנפש. איך נשלים לו? אמר לו השם: 'פסול לך' – קיבלת את פסולת הלוחות (ספיר). זה ממון! הממון הזה זה אור אלוקי שמשלים את הנפש, אתה תהיה עכשיו שלם, תחזור חזרה. וכשאתה צריך להרגיע את אברהם אבינו [בברית בין הבתרים], אמר לו: 'ואחרי כן יצאו ברכוש גדול'. איזה מין רוגע זה? מה אכפת לי שיצאו עם כסף? מסכנים, שבורים! אומר: אל תדאג, ישברו אותם בעבודה, הנפש תישבר – איך אני משלים להם את זה? כסף."

התאווה הטבעית לממון "לכן אדם מתקשרים אליו ממפעל הפיס… הוא ישר מחייך. מספיק שאדם 'רוצה'. אדם אוהב ממון וזה טבעי. אני יודע שאסור להגיד את זה… בבית כנסת אתה אומר למישהו 'אתה רוצה כסף?' – 'מה? כולם רוצים'. לא שאלתי כולם, שאלתי אותך. אל תשקר, זה הכל בסדר, אתה יכול להגיד 'אני רוצה כסף'. למה? ככה יש בנפש אהבה לכסף. כותב רבי נחמן: אפילו התאווה הכללית (תאוות נשים) קטנה מתאוות ממון, שבממון קונים תאווה כללית… אז כולם הבינו מה זה כסף. נכון שזה קשה לנצח את התאווה הזו… אבל לא צריך לשקר ולהגיד 'אני לא רוצה'. גדולי עולם היו מנותקים מזה, אולי אנחנו ברמה הפשוטה… שורטים לו את הרכב – 'וואי וואי איזה תביעות'. צריך להיות שתי רגליים על הקרקע."

הסיפור על רבי אברהם הכהן מג'רבה "היה רבי אברהם הכהן מג'רבה, מסופר בספר 'פלאי הצדיקים'… הוא היה ראב"ד מקודש בג'רבה. בתקופה הזאת היה עוני מופלג. הם נתנו לו מקופת הקהל כמה פרוטות להחיות את נפשו, אבל המשפחה גדלה. הוא קרא לראשי הקהל וביקש תוספת. אמרו לו: 'הרב, הקופה ריקה'. התחיל הרב לבכות, אמר: 'השם יודע שלא הייתי פונה, אבל הנפש כבר לא יכולה לסבול את זה, אין להם מה לאכול'. עובר שבוע, שבועיים, חודש, חודשיים – פתאום רואים שהגשמים הפסיקו. באים אליו: 'רבנו, מה עם הגשמים?'. אמר: 'איזה גשמים? אנחנו מחכים פה למטה לשפע של כמה פרוטות להחיות נפשות, אתם מדברים איתי על גשמים?'. הם הבינו שהגשמים נעצרו בסיבתו, אבל אמרו שבאמת אין להם.

אחרי שלושה חודשים ראשי הקהל הוזמנו למלך… המלך אמר להם: 'אצלי כתוב בספר הזכרונות שכשיש עצירת גשמים היהודים הולכים לרב שלהם והוא עושה מופת ויורד גשם… יש לכם רב?'. אמרו כן. 'אז שיוריד גשם'. אמרו לו: 'אבל הגשמים נעצרו בגללו'. המלך התעניין וביקש לשמוע. סיפרו לו שהרב רעב ללחם וביקש תוספת ואין להם. שלח המלך כרכרה והביא את הרב. המלך שאל אם זה נכון שהגשמים בגללו, הרב ענה: 'אני לא אתפלא אם כן. למה להביא שפע לעולם אם השפע לא מגיע לאן שצריך?'. המלך ביקש שימחל להם, הרב אמר: 'אני לא מקפיד עליהם, אני בצער בנפש, חסר לי שפע לילדים'. המלך קרא לשר האוצר, אמר לו: 'כמה הרב ביקש? תן לו פי שלוש כל חודש!'. שילם לו שנתיים מראש. אמר לו המלך: 'עכשיו תביא גשם'. הרב אמר: 'בעזרת השם'. המלך נתן לו את הכרכרה כדי שהגשם לא יעכב אותו. הרב עמד בצד, התפלל, ותוך דקות התחיל מבול… המלך בא לרב, כרע ברך ואמר: 'אלוקיכם אמת'. אמר לו הרב: 'הכסף זה חלקים של נפש'."

סיכום: זהירות בממון אחרים "לכן העולם רודף אחרי כסף בכל גיל… המכשיר מתחיל לצפצף בבית חולים כששומע על ביטוח לאומי… כסף זה חלקי נפש. לכן גנב נמכר – כי הוא החסיר לעצמו ולנגזל חלקי נפש, הוא ירד למדרגה נמוכה מאוד ולכן מותר בשפחה כנענית כדי לתקן דרך הצער. הזהירו רבותינו מאוד מגזל… שאדם לא יגיד 'לקחתי קצת שמפו במקווה', 'כולה פרוטה'. אולי השמפו הזה יקר? איזה פחיתות זו בנפש? יצאת מגבול של טהרה לגבול של טומאה… גזל לא נגמר בממון, זה חינוך בנפש. שאדם יהיה שמח במה שבורא עולם נתן לו – 'זה שלי, תודה רבה'. ממון זה דבר גבוה מאוד. תיזהר בממון שלך שיהיה ביושר, וממון של אחרים – זה אש, לא נוגעים בו. גם אם הבוס שלי… אין מצווה לגנוב מהעשירים. אדם ששומר על ממון חברו, שומר על הנפש שלו. יהי רצון שנזכה כולנו למעשר, ואם גזלנו בגלגול הזה או אחר שנדע להחזיר ולהתפייס, ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו, אמן."

 

מדוע רוצעים את האוזן של עבד עברי שאינו רוצה לצאת לחופשי אחרי 6 שנים של עבדות?

הרב לוגסי שיעור על פרשת משפטים:

חשיבות ימי השובבי"ם והשבת

מובא בספר 'נתיבות שלום' מהרבי מסלונים, שעיקר התיקון של ימי השובבי"ם זה השבתות, ובעיקר שבת ראשונה ושבת אחרונה. לכן יש עניין של 'שבת בת זוג', שאדם יקבל אותה קצת מוקדם יותר, עם הכנה טובה, תשובה, יבוא לשבת בתוך לימוד תורה ובתוך דברי תורה, כדי שייכנס לשבת בקדושה. והכול לפי ההתחלה – אם ההתחלה טובה, אז הכול טוב. כמובן שבמשך השבת, השבת הזאת היא יותר משבת אחרת; נדרש בה יותר לימוד תורה, פחות דיבורים, ואשרי אנוש יעשה זאת.

'שומר שבת מחללו' – אל תקרי 'מחללו' אלא 'מחול לו'. (אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כׇּל רָע./ישעיהו נ"ו ב')  לכן כדאי לקחת את השבת הזו לתיקון. שבת מכפרת, כמו שאומר החיד"א: 'ושבתה עד ה' אלוקיך' – 'ושבתה' אותיות 'שבת', שהשבת מוחקת עוונותיו של האדם."

עבד עברי וההקפדה על החירות "בפרשה שלנו (משפטים) אנחנו רואים עד כמה התורה מתייחסת בשלילה לעבדות של העבד. התורה מקפידה שהעבד יהיה עבד [זמני]. עבד שעובד שש שנים והוא אומר 'אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני, לא אצא חופשי' – אז 'ורצע אדוניו את אוזנו במרצע ועבדו לעולם'. כמו שאומרת הגמרא בקידושין: 'אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים – עבדי הם – והלך זה וקנה אדון לעצמו, תירצע'.

תכף נסביר באמת מה ההקפדה של התורה גם ככה על העבד הזה. הרי בסך הכל מדובר בעבד עברי, ועבד עברי חייב בכל המצוות (בניגוד לעבד כנעני שחייב במצוות כאישה). עבד עברי חייב בכל: ציצית, תפילין, סוכה, לולב, מצה – הכל. אז מה באמת ההקפדה הגדולה כל כך על העבד הזה כשהוא אומר 'אהבתי את אדוני… לא אצא חופשי'? וגם על האדון שמשתעבד בעבד, אנחנו רואים שיש הקפדה גדולה. מי שיראה בהפטרה בירמיהו, הקב"ה אומר לירמיהו הנביא נבואה קשה מאוד על אלה שקיימו בתחילה את מצוות השם לשחרר את העבדים, אבל אחר כך חזרו ונשתעבדו בהם. אז אנחנו רואים שהתורה מאוד מקפידה הן על העבד שממשיך להיות עבד והן על האדון שמשתעבד בעבד. התורה לא הייתה רוצה את כל הסיפור הזה, זה דבר שבכלל לא רצוי."

מהות העבדות לה': כבוד מול שפלות "אלא מה? יש עניין שהעבד נמכר או מחמת דחקו או מחמת גניבתו… אבל לפני שנסביר, מה הסיבה לכל ההקפדה? התשובה היא: 'כי לי בני ישראל עבדים'. מה אתה הולך נהיה עבד לבן אדם? מה אתה משתעבד ביהודי? 'עבדי הם' – שהוצאתי אותם מארץ מצרים.

מהי כאן הנקודה של העבדות? קודם כל נסביר: במה באמת באה לידי ביטוי העבדות שלנו כלפי השם? בעצם, אנחנו מאושרים. בדרך כלל, 'עבד' זה מושג של שפלות, של ביזיון, שפל המדרגה. אבל העבדות שלנו לשם – להפך, זה לא שפל המדרגה, זו המכובדות הכי גדולה שלנו. למה אנחנו נקראים עבדים? למה לא נקראים נסיכים או בני מלכים? הרי נאמר 'בנים אתם לה' אלוקיכם'.

זה ברור שאנחנו לא עבדים רגילים, אלא ההפך. שהרי אצל עבד רגיל הכלל הוא 'מה שקנה עבד קנה רבו' – אין לו כלום משלו, הכל שייך לאדונו. אפילו אם הוא יהלומן או קבלן מוצלח, הכסף הולך לאדון… אנחנו, ביחס שלנו כלפי הקדוש ברוך הוא, אין שום עבדות בנקודה הזו. להפך, כל המצוות שלנו הן לזכותנו. הקדוש ברוך הוא שומר לנו את הכל בקופה שלנו. אין דבר כזה שהקב"ה 'לוקח' משהו מהאדם. אם צדקת – מה תיתן לו? הקב"ה לא לוקח מאיתנו כלום, אנחנו רק צוברים וצוברים לקופה שלנו."

כפייה חיובית ותלות "אז נכון, יש משהו מסוים של עבדות שאנחנו חייבים לעשות את רצון השם, 'בעל כורחך אתה נולד, בעל כורחך אתה חי'… אבל זה בכיוון החיובי. למה הדבר דומה? לאדם שראה עני 'חובק אשפתות', מאסף זבלים… תפס אותו אדם ממונה ואמר לו: 'תשמע, אתה מפסיק עם התינופת הזו. מהיום אני מעסיק אותך בעבודה שמתאימה לך, עם משכורת יפה'. נכון, הוא כופה עליו ('תרצה או לא תרצה'), אבל זו כפייה חיובית לטובתו. כך גם העבדות שלנו כלפי הקב"ה היא כפייה חיובית.

אבל יש נקודה עוד יותר חשובה, והיא התלות שלנו בשם. כמו שאומר הפסוק: 'הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם, כעיני שפחה אל יד גברתה, כן עינינו אל ה' אלוקינו עד שיחננו'. התלות שלנו בקב"ה היא נקודת העבדות. בן לא תמיד תלוי באביו; ככל שהילד גדל הוא נהיה עצמאי יותר, וזה לשמחת ההורים. אבא לא רוצה שהבן יהיה תלוי בו בחשמל ובמים כל החיים. אבל עבד? עבד תמיד תלוי באדונו, גם אם הוא בן שמונים. הכל הולך לאדון והוא תלוי בו. וזו הנקודה שלנו עם הקב"ה – אנחנו תלויים בו."

חירות אמיתית וביטחון בה' (דברי הגר"א) "הנקודה הזו היא בעצם החירות הגדולה ביותר. הקב"ה אומר: 'אל תטילו על עצמכם כלום… השלך על ה' יהבך והוא יכלכלך'. יש לך דאגות? פרנסה? משפט? בריאות? זרוק עלי. כשאדם משליך על הקב"ה ויודע שהוא מאחורי הכל, הוא מסובב בחסד. הפסוק אומר 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. אם תהיה עבד נאמן שתלוי באדון, אני אסובב אותך בחסד שלי.

כמו שאומר הגאון מווילנה (הגר"א) על הפסוק במשלי כ"ב: 'ותכלית כל התורה והמצוות – כדי שישימו ישראל ביטחונם בשם'. היינו מצפים לשמוע מהגאון מווילנה, שידע את כל התורה כולה, שתכלית האדם היא לימוד תורה. אבל הוא אומר: התכלית היא הביטחון בה'. אם הגעת לזה – הגעת. אם לא הגעת לזה – אתה עדיין באמצעי, גם אם אתה גאון בתורה. יכול להיות אדם פשוט יותר שלומד פחות, אבל הגיע לתכלית הזו של ביטחון בה' מהר יותר ממך.

זו נקודת העבדות שלנו לשם: עבד בוטח באדון. זה המציאות של העבד, שאין לו דאגות כי הוא תלוי באדון שלו. עבד שבאמת מרגיש את התלות הזו, הוא עבד ששם העבדות שלו בא במילואו. הקב"ה שם אותנו בעולם שמתעתע בנו כדי שנחשוב שאנחנו לא תלויים בו, שיש פיתוי להיות 'מכור לסיבות' ולעשות השתדלות מוגזמת. אבל האמת היא שאנחנו 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם' – תלויים אך ורק בקדוש ברוך הוא." [1:00-14:55]

להלן תמלול ערוך, מפוסק ומחולק לפסקאות של חלקו השני של השיעור (החל מהדקה ה-15:00 ועד הסוף):

העבד הפטור והתלות המוחלטת "כמו שאמרו חז"ל: 'עבד – פגיעתו רעה'. הם שפגעו באחרים פטורים (כי אין להם רכוש לשלם), ואחרים שפגעו בהם חייבים. העבד הזה צריך להיזהר ממנו, הוא כולו תלוי באדונו ואין שום תביעות עליו. לכן, כאשר העבד הזה הוא באמת עבד נאמן ויש לו תלות באדון שלו – אז הוא עבד שבאמת יש לו 'שם של עבדות', ונקודת העבדות שלו באה במילואה.

וזה מה שאנחנו צריכים – להיות תלויים בקדוש ברוך הוא. הקב"ה שם אותנו כאן בעולם הזה שמתעתע בנו, כדי לגרום לנו כמה שיותר לא להיות תלויים בו. יש פיתוי גדול לאדם להיות 'מכור לסיבות', לחשוב שהמהלך הטבעי הוא הנכון. אדם צריך לעשות השתדלות, לא לסמוך על ניסים, אבל מצד שני צריך להבין שזה בסך הכל בגדר השתדלות. כי אנחנו 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם' – תלויים אך ורק בקדוש ברוך הוא."

נסים, טבע ותכלית הבריאה "מה הקדוש ברוך הוא רוצה מהאדם? אומר הרמב"ן: 'אין לאדם חלק בתורת משה עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו הם כולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של העולם'. והרמב"ם (סוף פרשת בא) כותב שאין לנו טעם אחר ביצירה אלא כדי שנודה לאלוהינו שבראנו ונאמר לפניו 'בריותיך אנחנו'. זו תכלית בתי כנסיות – שבאים להתפלל ולהצטרף עם ישראל להגיד לקב"ה 'בריותיך אנחנו'.

וזה לא משנה מה הסיפור שלך, מה שעברת בחייך, הניסיון והידע שצברת – בכל מצב שאתה נמצא, תודה לקב"ה שברא אותך. בזה אתה נעשה בן חורין אמיתי. הקב"ה מצווה אותנו 'תמים תהיה עם ה' אלוקיך' – אל תלך למעוננים וקוסמים, אל תחקור אחר העתידות (כדברי רש"י), אלא קבל את הדברים בתמימות, ואז 'אתה עימו ולחלקו'."

לחיות בתודעת עבדות ושמחה "אנחנו תלויים בקב"ה בכל נשימה ונשימה, בכל פרט. 'נשמה שנתת בי טהורה אתה נפחתה' – זו התלות שלנו. והעיקר הוא שאנחנו צריכים לשמוח בעבדות הזו. כמו שאומר דוד המלך: 'ואני ברוב חסדך אבוא ביתך'. כשאני בא לבית ה' אני מרגיש שזה ברוב חסדיו. אנחנו צריכים לשמוח שיש לנו אבא אוהב שמשגיח, ולפרוק מעלינו את 'החשבונות הרבים שביקשו בני אדם' (כלשון הרמב"ם) – דאגות, ביטוחים וכו'."

למה מזכירים את יציאת מצרים 50 פעם? (שאלת הזוהר) "הזוהר הקדוש שואל: חמישים פעם התורה מזכירה שיצאנו ממצרים. וכי זה יפה שאדון שהציל את העבד יזכיר לו כל הזמן 'הצלתי אותך'? זה נשמע כאילו הוא דורש תשלום ('אתם מחויבים לי'). אומר הזוהר: לא זו הכוונה. הקב"ה מזכיר לנו את זה כדי שנזכור את החירות שלנו. הכוונה היא: תזכרו שהייתם עבדים במצרים – תעתיקו את העבדות הזו אליי, ואז תהיו בני חורין אמיתיים. כשתהיו תלויים בי ותרגישו שאני הכתובת היחידה והכל לטובה – אז תהיו חופשיים. הזכירה היא כדי להזכיר לנו את הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, לא את החוב."

המצוות כאמצעי, העבדות כתכלית "זו לא עבדות כמו אצל אומות העולם. לגוי יש שבע מצוות כדי שהעולם יתקיים, אבל אצל היהודי המצוות הן לא רק לקיום העולם אלא כדי שנתחבר לשם ונהיה 'עבדי ה". המצוות הן האמצעי, והתכלית היא להיות עבד ה'. המדרש אומר: 'מה אכפת לו לקב"ה אם תשחט את העוף מהעורף או מהצוואר?'. המצוות הן אמצעי כדי לצרף (לזכך) את הבריות ולהפוך אותנו לעבדי ה'. אצל הגוי התכלית היא קיום המצווה (שלא ירצח, שלא יגנוב); אצלנו המצווה היא הדרך להיות עבדים."

משל הפועל והבוס: תחושת הנוכחות "חסרה לנו מאוד תחושת העבדות. אדם קם בבוקר, מתפלל, אבל הוא לא מרגיש שהוא 'עובד' אצל מעסיק. פועל רגיל, גם אם הבוס לא לידו, הראש שלו כל הזמן דרוך: 'אולי יבוא המנהל, אולי תהיה ביקורת'. לעומת זאת, בתפילה אנחנו לעיתים לא שמים לב שיש מעסיק. באת מאוחר? חיפפת? האדם לא מרגיש שבודקים אותו. זו 'מצוות אנשים מלומדה'. העבדות שהקב"ה רוצה היא שנרגיש שיש בעל בית. כמובן, הכל בנועם ולא בלחץ, אבל מתוך הבנה ש'מלא כל הארץ כבודו' ושאין אתר פנוי מיניה – גם בבית הפרטי שלך."

הסיפור על הרב משה פיינשטיין ודוד המלך "מסופר על הרב משה פיינשטיין זצ"ל, שפעם אחת ביזו אותו מאוד במשפט ברוסיה. השפילו אותו עד עפר. הוא אמר: 'אני מודה לקב"ה על הסיטואציה הזו. למה? כי מאז העתקתי את תחושת השפלות הזו לעמידה בתפילה'. וכן מובא בשם הרב יהודה צדקה על דוד המלך: הגמרא אומרת שדוד היה קם בחצות ללמוד, ובעמוד השחר היה קורא לשרים ('חברי הפרלמנט') לדון בצרכי העם (פרנסה, מלחמה). שואל הרב: למה דווקא בעמוד השחר, לפני התפילה? התשובה: דוד רצה לראות איך השרים עומדים לפניו בחרדת מלכות, כדי להעתיק את אותה אימה ויראה לתפילה שלו בפני הקב"ה. קשה לצאת מההרגל ('מלומדה'), ולכן צריך להמחיש את העבדות."

פתרון חידת רציעת האוזן "לפי זה נבין מה ההקפדה הגדולה על העבד הנרצע. התורה אומרת: 'אוזן ששמעה על הר סיני כי לי בני ישראל עבדים… והלך וקנה אדון לעצמו – תירצע'. ולמה דווקא אחרי שש שנים? כי בשש השנים האלו טעמת מה זה להיות עבד, ראית מה זו כניעה ותלות באדון. הייתה לך הזדמנות פז – לקחת את הניסיון המעשי הזה ולהעתיק אותו לקב"ה! במקום זה, אתה אומר 'אהבתי את אדוני' ובוחר להישאר עבד לבשר ודם? לכן רוצעים אותו רק אחרי שש שנים, כי אז התביעה עליו גדולה – כבר היה לך את הכלי ביד ולא השתמשת בו לעבודת ה'."

קנאת אומות העולם והקשר לחודש אדר "העבדות שלנו היא המכובדות הכי גדולה. אומות העולם הבינו ש'כי לי בני ישראל עבדים' אומר שאנחנו 'השומרים האישיים' של הקב"ה והוא הרופא האישי שלנו. מכאן ירדה שנאה וקנאה גדולה לעולם ('סיני' מלשון שנאה). הם קינאו במעמד המיוחד הזה של עבד ה'. זה מתחבר לחודש אדר: בחודש זה אנו מוחים את עמלק, שמייצג את 'כוחי ועוצם ידי'. בפורים, למרות שהיו מהלכים פוליטיים (אסתר ומרדכי), אנו מגלים שהכל היה נס אחד גדול. אדר הוא הכנה לניסן, חודש הגאולה, שבו מתברר שאנחנו עבדי ה', מוקפים בניסים ותלויים רק בו. אלו חודשים מסוגלים להתחזק באמונה ובעבדות השם בשמחה. ברוך ה' לעולם אמן ואמן."