עדי הקטנה עמדה מול המראה בחדרה, מסדרת את שמלתה הירוקה האהובה. היום היה יום מיוחד – היום הראשון בכיתה א'. ליבה פעם בחוזקה מהתרגשות, אבל גם מפחד. "אולי לא יאהבו אותי?" חשבה לעצמה, אבל מיד נזכרה במה שאמא תמיד אומרת: "כשמחייכים לאחרים, הם מחייכים בחזרה."

בכניסה לכיתה, עדי ראתה ילדה חדשה יושבת לבד. כולם שיחקו בקבוצות, אבל הילדה החדשה נראתה בודדה. עדי הרגישה את הפחד מתגנב ללבה – "מה אם הילדים האחרים לא ירצו לשחק איתי אם אשב לידה?" אבל אז נזכרה בדברי סבתא: "לעשות טוב זה תמיד הדבר הנכון."

עדי אזרה אומץ, חייכה את החיוך המתוק שלה, וניגשה לילדה. "שלום, אני עדי," אמרה בעדינות, "רוצה להיות חברה שלי?" עיניה הכחולות זרחו כשראתה את החיוך שהתפשט על פני הילדה החדשה. "קוראים לי רות," ענתה הילדה בשמחה.

במהלך היום, ילדים נוספים הצטרפו אליהן. עדי ורות שיחקו, צחקו, וגילו שיש להן המון במשותף. הפחד שהיה בבוקר נעלם לגמרי, ובמקומו באה שמחה גדולה. המורה אפילו שיבחה את עדי על היותה חברה טובה ומקבלת.

בסוף היום, כשאמא באה לאסוף אותה, עדי סיפרה בהתרגשות על היום המיוחד. "אמא," אמרה, "היום למדתי שכשבוחרים לעשות טוב, הפחד בורח. וכשהפחד בורח, קורים דברים נפלאים!" אמא חיבקה אותה חזק ואמרה: "את צודקת, מתוקה. זו בדיוק המצווה של 'ואהבת לרעך כמוך'."