בס"ד
דברי הרב מוצפי
כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה
עוצם ידי, פשט, אני גיבור חזק, אני חכם, אני יודע לעשות עסקים, אני מצליח.
תיזהר על תאמר כך. אומר רבינו בחיי, בחובות הלבבות. מעשה היה בספרד שהיה איש אחד, שהיה סופר. סופר של אז היה כותב אגרות והיה מקבל הרבה כסף על זה. למשל, אם יש איזו חתונה, מזמינים אצלו ברכה לחתן ולכלה. והיו משלמים לו על זה בעין יפה. יום אחד פגש אותו חברו בשוק. רבינו בחיי היה נוכח ושמע שחברו שואל אותו, מה נשמע ? איך הפרנסה ? ענה לו, מצויינת כל עוד והיד עובדת. אחרי שעה עבר גוי שיכור וחתך לו את היד. נקטעה ידו. הוא היה צריך לומר כל עוד השם יתברך נותן בריאות. הוא תלה את זה ביד שלו, כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. לכן אדם צריך מאד להיזהר. לפעמים מנסים אותו מהשמיים. הוא צריך לדעת מה הוא אומר. מה זה כוחי ועוצם ידי ? עוצם זה סוגר. אתה רואה אני לא נותן צדקה אז חסכתי לי הרבה כסף. הוא חושב שעל ידי שיחסוך ויסגור את היד ירבה לו הכסף. תיזהר. חס ושלום מה יכול לקרות מזה.
מתוך העלון משכן שילה לפרשת עקב
כותרת משנה: מתורת הבן איש חי – רבנו יוסף חיים זיע"א
ההצלחה של מי?
"וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה, וְזָכַרְתָּ אֶת יְ-יָ אֱלֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" (דברים ח, יז-יח).
רבנו יוסף חיים מבגדאד זצ"ל, בספרנו 'בן איש חי' (עקב שנה א'), מעמיק במשמעות הפסוקים הללו ושואל: מדוע התורה מדגישה כל כך את חובת הזיכרון שכל הצלחתו של האדם היא מאת ה'?! ובפרט שאם התורה מצווה עלינו לזכור זאת, משמע שיש דברים שעלולים להשכיח זאת, ואם כן חובה עלינו לדעת: מה הם הדברים שעלולים להשכיח זאת מאיתנו?
והשיב הצדיק בנועם קודשו וכתב:
הענין בהתבוננות האדם בעולם הזה, בכל מין עסק שעוסק – הן במלאכה, הן במקח וממכר. הן בצרכי גופו וענייניו, מאמר שרואה שהכל מתנהל בטבע, הנה הטבע המוטבע בעולם יביא את האדם לידי שכחה, שלא יזכור תמיד שכל עסקיו וענייניו נעשים בהשגחתו יתברך' – עילת העילות וסיבת הסיבות, אלא יחשוב שהדברים נעשים בטבע, וממילא יחשב שכחו שכוחו ועצם ידו עשה לו החיל הזה… ולכך הוצרך הכתוב להזהיר את האדם בזכירה, מחמת כי הטבע המוטבע בעולם ודאי יביאנו לידי שכחה בדברים אלו.
כלומר הבן איש חי מסביר כי הקדוש ברוך הוא ברא את עולמנו בצורה כזו שהכול מתנהל לכאורה לפי חוקי הטבע, למשל: אדם זורע ומחכה לגשם, אדם עובד ומקבל משכורת, אדם מצליח בעסקיו. מכיוון שהתנהגות נראית כתוצאה ישירה של המאמץ, קל מאוד ליפול למלכודת האשליה ולחשוש ש"אני" הוא המקור להצלחה. כשהאדם נכנס לחשבון הבנק, כשהפרויקט מצליח או כשבתעודה מופיעים ציונים טובים – קל מאוד לשכוח את המקור האמיתי, ולזקוף את הכול לזכות הפיקחות, החריצות והכח הפיזי שלנו, ונמצא שהטבע ששמש כמסך שמסתיר את יד ה' הפועלת מאחורי הקלעים. לכן הזהירה התורה שנזכור ולא נשכח את הסיבה האמיתית להצלחתנו.
והלקח נפלא ועצום! אכן, חובת ההשתדלות מוטלת עלינו, אך האמונה נמדדת דווקא ברגע שבו קצרנו את ההצלחה. הטבע אינו אלא "לבוש" שהבורא מתכסה בו, ומטרת המצוות "וזכרת" היא לקרוע את מסך האשליות של הטבע. החוכמה האמיתית היא לצעוד בשיא ההצלחה, ולדעת שבלי הקב"ה לא היינו יכולים להזיז אצבע.