האל"ף – סוד האחדות שלמעלה מן ההשגה/הרב משה ארמוני
האות אל"ף, כפי שמתבאר בדברי הר"מ בוטריל בפירושו לספר יצירה, פרק א, על הפסוק "האלף לך שלמה", איננה רק מספר של ריבוי ואיננה רק רמז לכמות גדולה של שפע, אלא היא עצם רמז האחדות, השורש שלפני ההתפשטות, הנקודה שממנה כל הריבוי יוצא ואליה הוא שב. האל"ף מורה על האחד הפשוט, על השורש העליון שממנו נמשכים כל המדרגות, כל הספירות, כל האורות וכל העולמות, בעוד הוא עצמו נשאר למעלה מן ההתפשטות, נסתר מכל תפיסה ומעבר לכל השגה.
מכאן מתברר עומק גדול בפסוק "האלף לך שלמה". אין הכוונה רק לאלף ככמות, אלא לאל"ף כעיקרון של אחדות. כל מה שמופיע לאחר מכן כריבוי, כמדרגות, כעולמות, ככלים, כאורות וכשפע, שורשו באותה אחדות שאינה מתחלקת. הריבוי קיים מצד הגילוי, אך מצד השורש הכול נכלל באחד. זהו ההבדל בין מה שהאדם תופס בתוך המציאות לבין מה שנמצא מעבר לה. האדם פוגש פרטים, הבדלים, דרגות, זמן, מקום וכלים, אבל האל"ף מצביעה על מה שקודם לחלוקה הזאת, על שורש שאיננו נתפס באמצעות המידות שבהן האדם מודד את העולם.
גם צורת האל"ף עצמה מלמדת על כך. היא בנויה, לפי דרך הסוד, מיוד עליונה, ו"ו באמצע, ויוד תחתונה, וביחד עולה צורתה למספר כ"ו, כמניין שם הוי"ה. דבר זה מלמד שכל ההתפשטות של עליון, אמצע ותחתון, כל הירידה מן השורש אל המציאות וכל העלייה מן המציאות אל השורש, נכללות בשם אחד. הריבוי אינו מפרק את האחדות, אלא מגלה אותה בדרכים שונות. האל"ף, אם כן, אינה רק האות הראשונה משום שהיא ראשונה בסדר, אלא משום שהיא רומזת לשורש שלפני כל סדר.
ולכן האל"ף היא ראש כל האותיות וראש כל הביטוי, אך באופן פרדוקסלי היא גם למעלה מן הביטוי. כל אות יוצרת צורה, הגדרה, הבחנה, ואילו האל"ף מצביעה גם על מה שלפני ההגדרה. היא פותחת את האפשרות לדיבור, אבל בשורשה היא קשורה לשתיקה שלפני הדיבור, למקום שבו עדיין אין חלוקה למילים ולמשמעויות.
מכאן עומק הלשון "האלף לך שלמה". האל"ף שייכת ל"שלמה", למלך שהשלום שלו, למדרגה העליונה שממנה נמשכת כל השלמות. האדם איננו בעל האחדות עצמה ואיננו יכול לאחוז בה כאילו היא מושג סופי שניתן להכיל בשכל. הוא יכול לקבל גילויים ממנה, הוא יכול להתקרב, הוא יכול להידבק, הוא יכול לבנות כלים, אך השורש עצמו נשאר עליון.
זהו יסוד חשוב מאוד בעבודת ה': האדם יכול להשיג גילוי, אבל לא להכיל את מקור הגילוי. הוא יכול להבין מדרגה, אבל לא להפוך את האינסוף למושג סגור. הוא יכול לחוות קרבה, אבל לא לבטל את המרחק שבין נברא לבורא. דווקא משום כך נותר מקום ליראה, לענווה ולביטול.
האל"ף נקשרת גם ל"פלא", לשון של דבר מכוסה ונעלם. בפסוק "כי יפלא ממך דבר" (דברים יז, ח), "יפלא" מורה על מה שנעלם מן ההשגה. וכך גם האל"ף, בדרך הסוד, מורה על מדרגה שאינה נתפסת בכלים הרגילים של השכל. אין הכוונה שהשכל חסר ערך, אלא שיש מדרגות שבהן עצם הידיעה היא לדעת שיש דבר שמעבר לידיעה.
מכאן נובע אחד היסודות העמוקים של החכמה: ההשגה האמיתית כוללת גם הכרה בגבול ההשגה.
אדם קטן חושב שאם הבין דבר מסוים, כבר תפס את כולו. אדם שעולה במדרגות מגלה שכל גילוי פותח לפניו מרחב גדול יותר של אי־ידיעה. ככל שהוא לומד יותר, הוא מגלה את עומק מה שעדיין נסתר. ככל שהוא מתקרב יותר, הוא מבין טוב יותר עד כמה המקור נשגב.
לכן האל"ף נקשרת גם לבחינת "מגדל הפורח באוויר", ביטוי של דבר שאין לו אחיזה במבנה רגיל של קרקע וגבול, רמז למדרגה שאינה נתפסת באמצעות אחיזה חומרית או שכלית פשוטה. אין הכוונה לברוח מן המציאות, אלא להבין שיש שורש שאינו תלוי במציאות הגלויה כפי שהיא נתפסת על ידינו.
ומכאן ניתן לחזור לפסוק כולו: "כרמי שלי לפני האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו". האל"ף היא השורש, האחדות, המקור שלמעלה מן ההשגה. המאתיים כבר שייכים למדרגות של קבלה, להשפעות שניתנות לנוטרים, לעולמות של כיסופים, לתענוג, לקרבה, להשגה חלקית ומתוקנת. כלומר, יש הבדל בין המקור לבין מה שניתן להתקבל ממנו.
המקור נשאר שייך לשלמה.
הגילויים ניתנים לנוטרים.
מכאן מתברר שהנוטר איננו מקבל את האל"ף עצמה, אלא את פריה.
זהו הבדל יסודי. האדם איננו תופס את האחדות העליונה כפי שהיא בעצמה, אלא פוגש את תוצאותיה בתוך החיים. הוא פוגש חסד, אמת, תורה, אהבה, השגחה, יראה, חכמה, תיקון, קשר. כל אלו הם פירות של שורש עמוק יותר.
וכאן נמצא גם סוד גדול בעבודת האדם: לא כל מה שאינני יכול להבין איננו קיים, ולא כל מה שאני יכול להבין הוא כל האמת.
האדם נדרש לבנות כלים, להעמיק, ללמוד, לברר ולהשיג ככל יכולתו, אך באותה שעה עליו לשמור מקום של ענווה. אם כל דבר נהיה בעיניו מובן, סגור ומוגדר, הוא עלול להפוך את הקדושה למושג קטן. האל"ף מזכירה לו שתמיד יש שורש שלמעלה מן הכלי.
לפי שיטת עץ הדורות, אפשר לראות בזה גם עיקרון חשוב מאוד בתהליך הריפוי. האדם מבקש להבין את הסיפור שלו, את הדפוסים, את השושלת, את השורש, אבל גם לאחר בירור עמוק לא כל דבר חייב להיות מובן עד סופו. יש מקומות שבהם עצם ההכרה בכך שיש עומק מעבר למה שניתן להסביר היא חלק מן הריפוי. לא הכול צריך להיכנס להגדרה, לא כל סוד משפחתי חייב לקבל פתרון שכלי מלא, ולא כל תנועה של הנפש ניתנת לתרגום מדויק.
יש מקום שבו העבודה היא הבנה.
ויש מקום שבו העבודה היא קבלה.
יש מקום שבו האדם צריך לשאול.
ויש מקום שבו הוא צריך לדעת לעצור לפני הסוד.
זהו חיבור עמוק בין דעת לענווה.
מכאן גם מתברר מדוע "האלף לך שלמה" איננו פסוק של ריחוק, אלא של סדר נכון. העליון נשאר עליון, והתחתון נשאר תחתון, ובכל זאת יש ביניהם חיבור. דווקא משום שהאדם אינו מתיימר להיות המקור, הוא יכול להיות כלי נקי יותר. דווקא משום שהוא יודע שהאור אינו שלו, הוא יכול לקבל אותו מבלי להפוך אותו לבעלות. דווקא משום שהוא יודע שהאל"ף שייכת לשלמה, הוא יכול לשמוח במאתיים שניתנו לנוטרים.
זהו אחד מסודות הענווה: לא לומר "אין לי חלק", אלא לומר "יש לי חלק, אבל אינני הכול".
ולכן ככל שהאדם עולה יותר, הוא נעשה עניו יותר. לא מפני שהוא רואה את עצמו כחסר ערך, אלא מפני שהוא רואה את גודל המרחב שסביבו. ככל שהוא משיג יותר, הוא מגלה עד כמה האחדות רחבה מן ההשגה שלו. ככל שהוא מתקרב יותר לאור, הוא מבין עד כמה מקור האור נשאר נסתר.
מכאן אפשר לומר שהאל"ף מלמדת שלושה שלבים בעבודת האדם: תחילה הוא מחפש להבין, אחר כך הוא זוכה להשגה, ולבסוף הוא מגלה שיש מדרגה שבה עליו לבטל את האחיזה ולהסכים לכך שהשורש נשגב ממנו. זה אינו נסיגה מן החכמה, אלא פסגתה.
החכמה אומרת: למד.
ההשגה אומרת: הבן.
והאל"ף אומרת: דע שיש מעבר למה שהבנת.
וזהו עומק "האלף לך שלמה". עצם האחדות, עצם השורש, עצם האור שלפני החלוקה – לך שלמה. "ומאתים לנוטרים את פריו" – לנו ניתנה הזכות להיות שומרים, לקבל פירות, להתענג על כיסופים, לפעול בתוך העולמות ולהשתתף בגילוי.
העבודה אינה לאחוז באל"ף אלא להידבק בה.
לא להגדיר אותה, אלא להתכוון אליה.
לא לצמצם אותה לשכל, אלא לפתוח את השכל אל מה שמעבר לו.
לא לבטל את ההשגה, אלא להציב אותה בתוך ענווה.
וכאשר האדם חי כך, נוצר חיבור שלם בין גילוי להסתר, בין ידיעה לאי־ידיעה, בין אור לכלי, בין האדם למקורו. הוא יודע את חלקו, אך אינו שוכח את שורשו. הוא פועל בעולם, אך יודע שהעולם נשען על מה שמעבר לו. הוא מקבל מן הכרם, אך יודע שהאל"ף נשארת לשלמה.
וזוהי שלמות ההכרה: להבין שהפרי ניתן לנוטר, אבל השורש נשאר נסתר; שהאור מאיר בתוך הכלי, אבל מקורו אינו נעשה כלי; שהאדם זוכה לקרבה, אבל אינו מבטל את הרוממות; וככל שהוא מתקרב יותר, כך הוא יודע טוב יותר בפני מי הוא עומד.