בס"ד

כולנו רוצים להתקרב אל הקדוש ברוך הוא, אבל לא תמיד שמים לב שיש יותר מדרך אחת לעבוד את השם.

יש מי שעבודת השם שלו דומה לים סוער – מלאה במאבקים, התמודדויות, מלחמות פנימיות ורצון מתמיד להתגבר על היצר ועל העולם שסביבו.

ויש מי שעבודת השם שלו דומה לרקיע זך וטהור – מלאה באהבה, שלווה, שמחה, בהירות ודבקות טבעית בבורא עולם.

מהי הדרך הנכונה? האם המאבק הוא חלק בלתי נפרד מעבודת השם? האם אפשר להגיע למצב של רוגע פנימי אמיתי? ומה הקשר בין חוטי הציצית, צבע התכלת, הים, הרקיע וכיסא הכבוד?

בסדרת הקטעים הבאה, מתוך שיעורו של הרב ישראל אברג'ל, נגלה כיצד חז"ל רמזו לנו דרך חוט קטן של תכלת את כל מסלול חייו של יהודי – מהארץ ועד כיסא הכבוד.

כי הציצית אינה רק מצווה שלובשים…
היא סולם שמתחיל כאן למטה, אבל יכול לקחת את האדם עד השמיים.

אז מה איתך – רוצה לעבוד את השם כים או כרקיע? 🌊☁️✨

בשיעורו, הרב ישראל אברג'ל, מתעכב על מאמר חז"ל הידוע לפיו "תכלת דומה לים, ים לרקיע, ורקיע דומה לכיסא הכבוד". הרב מביא קושיה בשם ה"כלי יקר" (שאותה שמע מאביו, הרב יורם זצ"ל): מדוע התלמוד מאריך ומפרט את כל שרשרת הדימויים הזו, במקום לומר ישירות שהתכלת דומה לכיסא הכבוד?

התשובה שמביא הרב היא שהים והרקיע מייצגים שתי מדרגות שונות של עובדי השם (עבודה מיראה לעומת עבודה מאהבה), ושניהם חוסים תחת סוד התכלת שבציצית:

• עבודת השם בבחינת "ים" (עבודה מתוך כעס, לחץ ומאבק): הים מסמל אדם העובד את השם מתוך לחץ וקצף. גלי הים סוערים, וכל גל שעולה רוצה כביכול "לשטוף את העולם ולעשות צונאמי", משום שהעולם מכעיס ומרגיז אותו, והוא שואף לברוח ממנו ולהתקרב להשם (כמו המים התחתונים שרוצים להתחבר למים העליונים). אך כאשר הגל מגיע לחוף, הקדוש ברוך הוא עוצר אותו בגבול החול ואומר לו: "עד פה תבוא ולא תוסיף". אדם הנמצא במדרגה הזו אמנם עוצר את עצמו ולא חוטא, אך הוא כל הזמן שרוי במאבק פנימי, "מתעצבן מחדש" על העולם ופועל מתוך יראה וצמצום.
• עבודת השם בבחינת "רקיע" (עבודה מאהבה, טוהר ושלווה): לעומת הים הסוער, הרקיע הוא בחינה של שלווה ש"מחייכת לכולם". הרקיע מתואר כזך וטהור, בבחינת "כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמיים לטוהר". מדובר במצב שבו אין בשמיים אפילו כתם קטן של ענן, אלא רק "תכלת יפה יפה בוהק". תכלת זו היא התכלת של השכינה הקדושה, והתבוננות בה מעוררת יראת שמיים עמוקה באופן טבעי. אדם שעובד את השם ממדרגה של "רקיע", פועל מתוך אהבה, שלמות ונינוחות במציאות.

ההגעה אל "כיסא הכבוד": הרב מסכם ששני סוגי האנשים מקיימים מצוות, אך מטרת הציצית היא לחבר אותנו לתכלת העליונה. כל העבודה של יהודי בעולם הזה היא לקחת דבר קטן וגשמי ולגלות בתוכו את האינסוף ברוך הוא – להסתכל על העולם מבלי להיבלע בו, ולהמשיך את המבט הלאה אל עבר הבורא ועד לכיסא הכבוד. כאשר אדם מתבונן בציצית בראייה אמיתית, הוא לא רואה מולו רק חוטים, אלא הוא רואה "סולם שמתחיל בארץ אבל דרכו מגיע עד השמיים".

הרב ישראל אברג'ל שליט"א מביא בשיעור ניגודים, הממחישים שתי צורות התמודדות של האדם עם העולם, הראייה שלו והיצרים שלו. להלן הניגודים המרכזיים והציטוטים המלווים אותם:

* *בים לעומת רקיע (שני סוגים של עובדי השם):* הרב משווה את חוט התכלת שבציצית לים ולרקיע, ומציג שתי גישות שונות בעבודת השם.
* *ים:* מסמל עבודה מתוך מאבק, כעס ולחץ. "הים עובד בקצף, בלחץ. כל גל שעולה מהים אומר: 'עכשיו אני עולה לשטוף את העולם, לעשות צונאמי'… הוא כועס, הוא לא חוטא, אבל הוא כל פעם מתעצבן מחדש".
* *רקיע:* מסמל עבודה מתוך שלווה, טוהר ואהבה. "אבל הרקיע מחייך לכולם. 'כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר'… רק תכלת, יפה יפה, בוהק".

* *עין טובה לעומת עין רעה (ראייה מצמיחה מול ראייה הורסת):* הניגוד בין ראייה שמביאה ברכה למציאות לבין ראייה שמזיקה לה.
* *עין טובה:* "הכוח של העין הטובה… שהיא מגדלת ומצמיחה".
* *עין רעה (היזק ראייה):* "עין רעה חלילה, בדיוק ההפך… הגמרא אומרת: 'חס ושלום היזק ראייה'… שלא יטיל עין הרע בשדה של חברו, שלא יעשה נזק".

* *מלך לעומת עבד:* שתי בחינות שקיימות בנפשו של כל יהודי וקובעות מי ישלוט במי – האדם ביצרו או היצר באדם.
* *מלך:* "ההגדרה של מלך, ה-א' ב' של גינוני מלכות של מלך, זה שהוא שולט ביד יצרו".
* *עבד:* "ועבד נשלט ביד יצרו".

* *מרגל לעומת בן בבית אביו:* ניגוד המתאר את האופן שבו אדם מהלך בעולם ואת מידת הנינוחות שלו במציאות.
* *מרגל:* "המרגל כל הזמן בודק מבחוץ מה יש שם, מה חסר לי… כלומר, גם כשהוא במקום, המוח שלו לא במקום. הוא תמיד מנותק מהמקום".
* *בן בבית אביו:* "בן שהולך בבית אביו, שמכיר את הבית ורגוע ובטוח בבית הזה – עיניים שרואות את השם יתברך בתוך הבריאה".

* *המרגלים לעומת יהושע וכלב:* שתי קבוצות שראו את אותה המציאות בדיוק, אך העיניים והלב שלהם פירשו אותה בצורה הפוכה לחלוטין.
* *המרגלים:* "המרגלים פספסו בעיניים. הם ראו ענקים, ראו חומות, ראו מלחמות, ראו קשיים – הם לא ראו את הקדוש ברוך הוא". "המרגלים ראו ארץ ואיבדו תקווה".
* *יהושע וכלב:* "יהושע וכלב ראו אותו דבר, אבל בכל דבר הם ראו שזה השם יתברך". "יהושע וכלב ראו את אותה ארץ וקיבלו כוח".

* *קולו של היצר לעומת קולה של התורה:* ניגוד המתמצת את המאבק הפנימי של האדם סביב המיקוד שלו בחיים (מה חסר מול מה יש).
* *היצר:* "היצר אומר לאדם 'תראה עוד'… היצר אומר לאדם 'תחפש'… היצר אומר 'מה חסר לך'… יצר הרע מושך את העיניים החוצה".
* *התורה (והציצית):* "התורה אומרת 'תזכור עוד'… התורה אומרת 'תתחבר'… התורה אומרת 'תראה מה קיבלת'… הציצית מחזירה את הנשמה הביתה".

* *דמיון לעומת ראייה אמיתית:* לאן האדם בוחר "לעוף" בעזרת כנפי הנפש שלו (סוד "כנפי" הציצית).
* *דמיון לעומת ראייה:* "חוט שערה מבדיל בין דמיון לראייה… אם זה דמיון – זה כלים נשברים, בורות נשברים. אם זו ראייה אמיתית – מחלקו יחלקנו".

* *העין הגשמית לעומת העין הפנימית:* הניגוד בין ראיית החומר לראיית הרוח בתוך כל דבר בעולם.
* *גשמיות מול פנימיות:* "העין הגשמית רואה את העולם, העין הפנימית רואה את המשמעות".

זה היה בבוקר שבת קודש, לאחר התפילה, כאשר הרב יורם אברג'ל זצ"ל ישב להעביר את שיעור הקידוש הקבוע שלו בפני הציבור. השיעורים הללו היו כה מיוחדים ועמוקים, עד שמי שהיה מקשיב להם היטב יכול היה לדעת מראש מה יעבור עליו בשבוע הקרוב.

באותה שבת, לפני שהחל השיעור, רצה הרב יורם לפתוח בניגון קטן ומיוחד. היה זה ניגון שלמד בילדותו, 40 שנה קודם לכן, מפיו של ידיד המשפחה – רבי דוד בוזגלו. רבי דוד היה פייטן בחסד עליון ותלמיד חכם עצום עם בקיאות מדהימה, ולמרות שהיה עיוור בשתי עיניו, אור גדול האיר ממנו.

אלא שחלפו ארבעה עשורים מאז שמע הרב יורם את הצלילים הללו, והניגון נעלם ופרח מזיכרונו. הוא ניסה לדלות את המנגינה ממעמקי עברו, אך היא סירבה לעלות.

במקום להתייאש, עשה הרב מעשה פשוט אך מלא אמונה: הוא הושיט את ידו, תפס את חוטי הציצית שלו, והתבונן בהם בריכוז רב במשך דקה או שתיים. תוך כדי ההתבוננות העמוקה בחוטים, הוא מלמל את מילות הפסוק: "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם…".

ובאותו רגע, הפלא התרחש. הניגון האבוד, שהיה גנוז בתוכו במשך 40 שנה, השתחרר לפתע ועלה בבהירות במחשבתו. בשמחה, פצח הרב יורם בשירה, ולימד את כל הציבור המרותק את הניגון של הפייטן העיוור.

עבור כל מי שנכח שם באותו החדר, זה לא היה רק רגע של שירה, אלא שיעור חי ומעשי על כוחה העצום של הראייה הרוחנית: התבוננות בחוטי הציצית היא סגולה מובהקת הפותחת את שערי הזיכרון ומשיבה לאדם את מה שנדמה היה שאבד לנצח.

 

על החסיד והתאווה: "הגמרא שם מספרת סיפור מרטיט: היה חסיד אחד, שהיה מאוד מאוד… מתאמץ במצווה ציצית, היה מוסר נפש על מצווה ציצית, אף פעם לא פספס בזה… והיה לו תאווה מאוד מאוד קשה, מחילה מכבוד הקהל והציבור בית כנסת הקדוש, היה לו חולשה מאוד מאוד גדולה בר מינן למסכת נשים… שמע איזה אחת שלוקחת הון עתק, הגיע לה חצי שנה הפלגה בים שישה חודשים… אדם שנה וחצי מהחיים מבזבז על איזה תאווה של טיפשות, ערב מטופש".

על רגע המפגש וההתערבות של הציצית: "עכשיו הגמרא אומרת שאותו אדם הגיע עד לאותה שקצה, ועלה שבע קומות במיטה שלה: קומה על קומה כסף, קומה שביעית זהב… והגיע עד שמה, כבר פשט בגדיו, ופתאום הציצית שלו, פתאום הציצית הזאת התחילה להכות בו, קופצת מלמטה, להכות בו שנייה לפני שהתקרב אליה. אמרה לו: 'מה זה הדבר הזה? מה זה הדבר הזה?'".

ההצלה והמהפך של האישה: "אמר לה: 'מצווה אחת יש לנו בתורה ככה וככה', והוא פרש ממנה… ויצא משם. לקחה את הפרטים שלו, אספה את כל מה שיש לה, מכרה את הכל… ועלתה לארץ ישראל. הגיעה לכתובת שלקחה ממנו, הגיעה אצל רבו מגדולי התנאים. אמר לו: 'יש לך תלמיד כזה?', אמר לה: 'ביתי שמא נתת עיניך במישהו?'. אמרה לו בכנות… ככה וככה היה מעשה. גייר אותה, ונשא אותה בקדושה".

סיכום דברי הרב על מוסר ההשכל של הסיפור: "תראה כוח של מצווה ציצית – גם הצילה אותו מן החטא, גם הפכה את המציאות והביאה אותה לתשובה שלמה ולתיקון גדול".

על פי דברי הרב ישראל אברג'ל בשיעור, המושג "מרגל" אינו רק סיפור היסטורי מתקופת המדבר, אלא "המרגל יושב בתוך האדם" ומתבטא בהתנהגויות שקיימות בתוך כל אחד מאיתנו. התנהגויות אלו באות לידי ביטוי בכמה אופנים מרכזיים:

* *חיפוש מתמיד וחוסר שקט:* התנהגות של מרגל מתאפיינת בכך שהאדם *כל הזמן בודק מבחוץ מה חסר לו*. הוא תוהה אם הפסיד משהו, ומחפש באופן תדיר איפה יש עוד תענוג או עוד ריגוש. המרגל כל הזמן מחפש מקום אחר ולעולם אינו נמצא באמת במקום שבו הוא עומד.
* *ניתוק מההווה ("מחלת הדור"):* ה"מרגל" מתאפיין בכך ש*גם כשהוא נמצא במקום מסוים, המוח שלו לא שם והוא מנותק מהמציאות הנוכחית*. הרב מתאר זאת כמצב שבו אדם נמצא פיזית בבית, בתפילה או עם המשפחה, אך המחשבות, העיניים והלב שלו מטיילים ונודדים למקומות אחרים.
* *הסתכלות על המציאות ללא אמונה:* בדומה למרגלים המקראיים שראו רק ענקים, חומות וקשיים ולא ראו את הקב"ה בתמונה, כך גם אנחנו הופכים למרגלים *בכל פעם שאנחנו מסתכלים על המציאות מתוך חוסר אמונה*. מי שחי כמרגל רואה את הקלקול, מאבד תקווה מול הקשיים, ולא מצליח לראות את ההשגחה האלוקית שבכל דבר.
* *שכחת הערך הפנימי:* אדם הופך למרגל בנפשו כאשר הוא *מתמקד רק בגודל היצר שלו ושוכח את העוצמה והגודל של נשמתו הנדירה*.

הרב מסביר כי מצוות הציצית, שחותמת את פרשת המרגלים, נועדה בעצם לתקן את התנהגויות הריגול הללו בנפש – לעצור את הנדידה של העיניים והמחשבות ולהחזיר את האדם לנוכחות מלאה ולחיבור פנימי.

*שלושה מעגלים בנפש האדם* המשפיעים זה על זה:

* *המעגל הפנימי (הפנימי שבפנימי):* זהו המעגל המייצג את הקשר הטהור והאישי ביותר *בין האדם לבין בוראו*. המקום הזה הוא כה אישי שאף אדם אחר בעולם אינו יכול להיכנס אליו. הרב מדגיש שכאשר המעגל הפנימי הזה חד, נקי ושלם, כל מערכת הנפש של האדם נקייה והלב שלו שלם.
* *המעגל האמצעי:* מעגל זה מתייחס לסביבתו הקרובה של האדם – *אשתו וילדיו*. כאשר יש לאדם "פספוסים" או פגמים במעגל הפנימי מול בוראו והוא אינו מתקן אותם, הם מקרינים החוצה אל המעגל האמצעי. השלכה זו באה לידי ביטוי לרוב בקינטורים, תלונות וחוסר שביעות רצון בתוך התא המשפחתי.
* *המעגל החיצון:* זהו המעגל של *העולם הרחב*. אם המצב לא טוב במעגלים הפנימיים, אותו חוסר שקט וקינטור ממשיכים להקרין ולצאת החוצה מהמשפחה אל העולם בחוץ.

הרב מסכם נקודה זו בכך ששורש השמחה נמצא תמיד עמוק בלב פנימה, ואדם שמלא בקדושה ובדבקות (במעגל הפנימי) ישליך על סביבתו רוגע, שלמות ועין טובה.

#רוצה_לעבוד_את_השם_כּים_או_כרקיע
#פרשת_שלח
#ציצית
#תכלת
#כיסא_הכבוד
#עבודת_השם
#יראת_שמים
#אהבת_השם
#התבוננות
#צמיחה_רוחנית
#חיזוק_יומי
#דברי_תורה
#פרשת_שבוע
#הרב_ישראל_אברג'ל
#הרב_יורם_אברג'ל
#אמונה
#קדושה
#תיקון_המידות
#עין_רוחנית
#הדרך_אל_השם
#יהדות
#תורה
#השראה_יומית
#מחשבה_יהודית
#סולם_לשמים
#התקרבות_להשם
#עבודת_הלב
#שיעורי_תורה
#חכמת_החיים
#בסד_השם