"אסרו חג – להמשיך את האור אל תוך השגרה":
איך שומרים על ההתרוממות של החג גם כשכבר חזרנו לשגרה?
היום שאחרי שביעי של פסח נקרא אסרו חג, ועליו נאמר בתהלים:
"אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח" –
וכפי שמבארת הגמרא, כל המרבה בו באכילה ושתיה, כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן.
רש"י מדגיש – 'אסרו' משמעו חיבור, ואכן, יום זה הוא הזדמנות לחבר את כל ההארה, ההתחדשות והקרבה שחווינו בימי החג – אל החיים עצמם.
אבל איך עושים את זה בפועל?
1. להתחיל את היום בהודיה
כשפותחים את הבוקר במילים של תפילה – "אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, רצית בנו ורוממתנו" – אפשר להיזכר שזו לא רק שירת חג, אלא תזכורת יומיומית למי שאנחנו באמת: נבחרים, אהובים, רצויים ומורמים.
2. להפוך את האוכל לקדושה
במקום "רק" לאכול – אפשר לומר דבר תורה על השולחן, להקדיש את הארוחה לאהבה, שמחה, קרבה. להרבות באכילה ושתיה כדרך שמרבים בשמחת החג – זה להמשיך את הקודש אל החולין. זה להרגיש שהבית הוא מזבח קטן.
3. להכניס אור של מועד ללבבות הסובבים
בברכת החג ביקשנו: "והשיאנו את ברכת מועדיך לחיים בשמחה ובשלום" –
נפלא לקחת את אותה ברכה ולהפוך אותה לכוונה מעשית: האם אפשר להאיר היום פנים למישהו, להעניק מילה טובה, לייצר רגע של שלום? גם זו דרכו של חג שלא נגמר.
4. להזכיר לעצמנו שהדרך ממשיכה
אסרו חג הוא לא סיום, אלא חיבור.
כמו שפסח הוא רק תחילתו של המסע אל מתן תורה – כך גם אנחנו מתחילים את הדרך להגשמת כל ההארות שקיבלנו.
אסרו חג שמח,
מלא טעם,
אור ואהבה.
הרישום של החג
חקוק בתוכך!
Here's the properly formatted and punctuated transcript, maintaining its original meaning:
דבריו הקדושים של הרב ישראל אברג'ל על אסרו חג
ימים טובים לישראל – ניסן בעבר, בהווה ובעתיד
בעבר – מצד תחילת החודש:
שנים עשר הימים הראשונים – נשיאים (קרבן הנשיאים)
י"ג – אסרו חג של כל הנשיאים
י"ד – ערב פסח
ט"ו עד כ"א – ימי החג
כ"ב – אסרו חג
כ"ג – חנוכת הבית השלישי (בעתיד)
לגבי כ"ב ניסן, לאחינו בית ישראל שבגולה (באמריקה, באירופה והלאה), זה נקרא יום טוב שני של גלויות ואצלם זה יום טוב גמור. גם מי שמארץ ישראל אבל גר שם, נוהג בזה יום טוב גמור. כלפינו בארץ – זה אסרו חג.
וזה חשוב מאוד. למה? אמרו בגמרא: "כל העושה איסור לחג, מעלה עליו כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן לה'." אחד מתיקוני הנפש הגדולים ביותר בשנה הוא יום אסרו חג בצהריים – לכנס את הבית, את הילדים היקרים, איזה חתיכת בשר, איזו לחמניה, איזו סעודה, ולהגיד להם: "לכבוד אסרו חג."
המדרש מביא משל על זה:
מלך שכל בניו, חתניו ונכדיו באו אליו. היו מתגעגעים, וסיכמו כל הילדים ביניהם – כולם מלכים, שרים, רוזנים בממלכות אחרות – לבלות שבוע אחד רצוף רק עם אבא. הגיעו מכל המדינות, כל אחד מאיפה שהוא בעולם, עם אשתו, עם הילדים ועם הנכדים שלו אצל אבא הגדול, המלך.
עשו איתו שבוע שלם, והוא היה מבסוט, ראה את הנכדים והנינים שלו והתרגש. וביום השביעי, בסעודה האחרונה, ראו את עיני המלך, אביהם הזקן, זולגות דמעות. שאלו: "אבא, למה אתה בוכה? באנו לשמח אותך." אמר: "קשה עליי פרידתכם. עוד 10 דקות יהיה לילה, תעשו הבדלה, תסעו עוד פעם, אני לא אראה אתכם שנה שלמה…" אמרו: "אתה יודע מה אבא? נישאר עוד יום."
כך עם ישראל אומר לריבונו של עולם. הקב"ה ציווה אותנו "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך." הגענו לבית המקדש, והקב"ה כביכול בוכה "קשה עליי פרידתכם" בסוף החג. "מה, זהו? עכשיו לא אראה אתכם עוד פעם עד החג הבא?" אומרים: "אתה יודע מה? נישאר עוד יום." נשארים עוד יום – זה אסרו חג.
לכן סעודה שאדם עושה היא כמו מזבח והיא חשובה. בדרך כלל העולם ממהר ביום הזה, עסוקים בכביסות וכדומה. זה גם טוב, אבל טוב לפנות איזו שעה בצהריים לכבוד אסרו חג, לגבש את הילדים יחד, לחבר אותם, ולקחת את המסר!
לכן יש לקיים סעודה עם פת וחתיכת בשר לכבוד אסרו חג!