ירושלים – עיר נשמתנו, מחברת שמים וארץ

א זכוֹר-יְהוָה לְדָוִד–    אֵת, כָּל-עֻנּוֹתוֹ.
ב  אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַיהוָה;    נָדַר, לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
ג  אִם-אָבֹא, בְּאֹהֶל בֵּיתִי;    אִם-אֶעֱלֶה, עַל-עֶרֶשׂ יְצוּעָי.
ד  אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי;    לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה.
ה  עַד-אֶמְצָא מָקוֹם, לַיהוָה;    מִשְׁכָּנוֹת, לַאֲבִיר יַעֲקֹב.
ו  הִנֵּה-שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה;    מְצָאנוּהָ, בִּשְׂדֵי-יָעַר.
ז  נָבוֹאָה לְמִשְׁכְּנוֹתָיו;    נִשְׁתַּחֲוֶה, לַהֲדֹם רַגְלָיו.
ח  קוּמָה יְהוָה, לִמְנוּחָתֶךָ:    אַתָּה, וַאֲרוֹן עֻזֶּךָ.
ט  כֹּהֲנֶיךָ יִלְבְּשׁוּ-צֶדֶק;    וַחֲסִידֶיךָ יְרַנֵּנוּ.
י  בַּעֲבוּר, דָּוִד עַבְדֶּךָ–    אַל-תָּשֵׁב, פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ.
יא  נִשְׁבַּע-יְהוָה, לְדָוִד אֱמֶת–    לֹא-יָשׁוּב מִמֶּנָּה:
מִפְּרִי בִטְנְךָ–    אָשִׁית, לְכִסֵּא-לָךְ.
יב  אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ, בְּרִיתִי–    וְעֵדֹתִי זוֹ, אֲלַמְּדֵם:
גַּם-בְּנֵיהֶם עֲדֵי-עַד–    יֵשְׁבוּ, לְכִסֵּא-לָךְ.
יג  כִּי-בָחַר יְהוָה בְּצִיּוֹן;    אִוָּהּ, לְמוֹשָׁב לוֹ.
יד  זֹאת-מְנוּחָתִי עֲדֵי-עַד:    פֹּה-אֵשֵׁב, כִּי אִוִּתִיהָ.
טו  צֵידָהּ, בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ;    אֶבְיוֹנֶיהָ, אַשְׂבִּיעַ לָחֶם.
טז  וְכֹהֲנֶיהָ, אַלְבִּישׁ יֶשַׁע;    וַחֲסִידֶיהָ, רַנֵּן יְרַנֵּנוּ.
יז  שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד;    עָרַכְתִּי נֵר, לִמְשִׁיחִי.
יח  אוֹיְבָיו, אַלְבִּישׁ בֹּשֶׁת;    וְעָלָיו, יָצִיץ נִזְרוֹ.

יש ערים בעולם, ויש ירושלים. היא אינה רק עיר אבנים ובניינים, היסטוריה גשמית ותיירות. ירושלים היא נקודת החיבור העמוקה ביותר בין נשמת האדם היהודי לנשמת הווייתו, בין הארצי לשמימי. כפי שתיאר הרמב"ן, היא "עיר שחוברה לה יחדיו" – כרוכה ודבוקה עם אותה ירושלים עליונה, זו שבעלייה, שממנה הושתת העולם וממנה יוצאת תורה ותושיה.

חז"ל מלמדים שישנן שתי ירושלים: ירושלים של מעלה, שבנה הקב"ה למענו, וירושלים של מטה, השייכת לנו, לעם ישראל. ההבנה הפשוטה היא שהאחת בשמיים והאחת בארץ, אך המדרש מעמיק ומלמד שהן מכוונות זו כנגד זו, ויש ביניהן תלות מהותית: ירושלים של מטה היא התשתית ההכרחית לקיומה ובניינה של ירושלים של מעלה. הקב"ה כביכול "נשבע ששכינתו לא תיכנס לירושלים של מעלה עד שתיבנה ירושלים של מטה".

מהי אותה ירושלים של מטה שעלינו לבנות? כבר בימי קדם, מימי מלכי צדק, שמה של העיר היה קשור ביסוד הצדק והיושר. זו תכונה הטבועה בה מראשיתה, והיא מוזכרת שוב בנביאים כ"עיר הצדק". ירושלים של מטה היא שאיפה ליישוב אנושי של שלום, שלוה, וכבוד הדדי, עיר המאחדת את כל שבטי ישראל. התורה והקדושה – ירושלים של מעלה – אינן יכולות לעמוד ללא היסודות הטהורים והישרים הללו של חברה מתוקנת בירושלים של מטה.

שמה המלא של העיר, "ירושלים", מכיל את שתי הבחינות הללו. ה"שלם" קשור לשלמות ביחסים בין אדם לחברו, וה"ירו" קשור לשתי בחינות של גילוי שכינה: "יראה" (יראת א-לוקים) ו**"ראיה"** ("בהר ה' יראה"). ה"יראה" מסמלת את דרך הארץ והיסוד המוסרי שקודמים לתורה, המהווה את הבסיס לאפשרות ה"ראיה" – ההתגלות האלוהית. בלי צדק ויושר, בלי יראת שמיים בסיסית, אין מקום לירושלים של מעלה, לנבואה ולמלכות שמים.

המקורות שלנו מרמזים על גילוי ה' גם במקומות הקשורים לחולשת האדם, כמו המזבח, מקום כפרתו. הקב"ה מתגלה לאדם דווקא מתוך ההכרה בחולשותיו ומתוך הניסיון לגלות את הקדושה גם בהן. זה מדגיש את הנחיצות לקרבת א-לוקים בתוך המציאות הטבעית של החיים. גם מצוות מעשר שני, בה האדם אוכל בירושלים, מלמדת יראת שמיים מעצם עמידת האדם לפני ה' במקום זה, בתוך פעולה גשמית יומיומית. כפי שמבטא הרב קוק, הא-לוקים צריך להיות נודע מכל החיים ומכל ההוויה, לא רק מהדת במנותק. הוא מתגלה "מן הכל, מתוך הקודש ומתוך החול", ואפשר לראותו "בתוך ירושלים של מטה" עצמה. דווקא מתוך המציאות התחתונה, אפשר לשאוף להתגלות עליונה.

שחרור ירושלים לפני עשרות שנים היה אמור להיות שעת רצון גדולה, שעת מפגש. אולם, המפגש הרוחני המלא עדיין לא התממש. הדרך למימוש החזון הגדול של ירושלים, חיבור ה"יראה" וה"ראיה", תלויה "בזדמנותו" של האדם לעניין הא-לוקי, בשאיפותינו ובכיסופים שלנו. עלינו לחבר נכון בין "מעלה למטה", בין הדרישה לצדק ויושר, הגינות והרמוניה חברתית (ירושלים של מטה), לבין השאיפה לתורה, קדושה והארת א-לוקית (ירושלים של מעלה).

אנו מודים על האורות הקיימים בירושלים, על התורה ועל דרך הארץ. אך עלינו להמשיך "לדרוש לציון", להכשיר את הדרך לכניסת הקב"ה בתוכה, ולייחל לשכלול ולחיבור השלם. השאיפה שלנו היא לשמחה שלמה, שמחה המגיעה עם התגלות מלכות ה' בירושלים, עם בואו של ה"מלך". זוהי שמחתה של ירושלים השלמה, שמחת נשמתנו המחוברת למקורה העליון בתוך מציאותה הארצית.

מי ייתן ונזכה לראות בקרוב את מלכותו מתגלה בכל הווייתנו, בירושלים של מטה ושל מעלה, בשלמות ובשמחה עצומה.

---

הרב מוצפי מסביר את  מעלתה העצומה של ירושלים, כדי שנבין מה הפסדנו בחורבנה. להלן הנקודות המרכזיות שהוא מציין בנוגע למעלת העיר:

• אורו של עולם ומקור ההצלחה: לפי המדרש, ירושלים היא "אורו של כל העולם". כל ההצלחות בעולם — בתחומי הכלכלה, הצבא, המדינאות והעסקים — נובעות מכוחה של ירושלים, שכן הקדוש ברוך הוא מאיר בה ומשם האור עובר לשאר המדינות.
• נקראת על שמו של הקדוש ברוך הוא: ירושלים היא אחד משלושה דברים בעולם (לצד הצדיקים והמשיח) שנקראו על שמו של השם יתברך, כפי שנאמר: "וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה",.
• מרכז השלמות: העיר נקראת "שלם", שם המעיד על שלמות (פרפקציה) בכל התחומים: קדושה, טהרה, תורה, מצוות ומעשים טובים. הרב מסביר כי השם "ירושלים" בלשון זוגי מרמז על החיבור בין "ירושלים של מטה" ל"ירושלים של מעלה".
• שער השמיים ומוקד התפילות: ירושלים, ובמיוחד הר הבית, היא "שער השמיים",. כל התפילות הנאמרות בכל מקום בעולם עוברות דרך "מסדרונות" רוחניים לירושלים, ומשם הן עולות לרקיע דרך הפתח שנמצא כנגד מקום המקדש,,,.
• מרכז הבריאה: העולם כולו הושתת והתפתח מתוך "אבן השתייה" שנמצאת בירושלים, שהיא המקום שמתחת לכיסא הכבוד.
• הגנה רוחנית: הרב מציין בשם הזוהר כי כל עוד לומדים תורה בירושלים, האור שלה קיים והשטן אינו יכול לקטרג על עם ישראל.
• מעלת המגורים והקבורה: קיימת מעלה הלכתית ורוחנית גדולה לגור בירושלים ("הכל מעלין לירושלים") ולהיקבר בה (או בסמוך לה בחוץ לחומה), שכן יש בה קדושה הפורחת עד הרקיע,,.

לירושלים יש 70 שמות המעידים על מעלותיה השונות, כגון: מוריה, יפה נוף, אריאל והר ציון...

הקשר בין ירושלים של מטה לירושלים של מעלה הוא קשר הדוק ומהותי, המבטא את השלמות הרוחנית והחיבור בין העולם הזה לעולמות העליונים. על פי המקורות שהבאת, להלן משמעויותיו המרכזיות:

• שם העיר והדואליות שבה: השם "ירושלים" נהגה בלשון זוגי, מה שמרמז על קיומן של שתי ערים המחוברות זו לזו: ירושלים של מטה וירושלים של מעלה. הפסוק "ירושלים הבנויה כעיר שחוברה לה יחדיו" מתפרש כחיבור והתאמה בין העיר הארצית לזו הרוחנית.
• הקבלה גאומטרית ורוחנית: ירושלים של מטה מכוונת בדיוק כנגד ירושלים העליונה. בשל התאמה זו, כל הקדושה והתפילות העולות מהעולם הזה חייבות לעבור דרך ירושלים התחתונה כדי להגיע לירושלים העליונה ולרקיע.
• שבועת הקדוש ברוך הוא: הגמרא במסכת תענית מציינת כי הקדוש ברוך הוא נשבע שלא ייכנס לירושלים של מעלה עד שייכנסו ישראל לירושלים של מטה. הכוונה היא לירושלים של העתיד לבוא, שבה רק צדיקים יוכלו להיכנס דרך חומת אש.
• ירידת המקדש מלמעלה: ירושלים תיקרא באמת "בנויה" כאשר בית המקדש ירד משמיים וייבנה, ואז יתממש האיחוד המלא בין העיר של מעלה לעיר של מטה.
• מרכז השלמות: השם "שלם" (שמה המקורי של העיר) מעיד על שלמות בכל התחומים: קדושה, טהרה, תורה ומצוות, וכן שלמות בשמו של הקדוש ברוך הוא שנמצא בתוכה.

לסיכום, הקשר בין שתי הערים מלמד שירושלים אינה רק מקום גיאוגרפי, אלא שער רוחני שדרכו עובר כל השפע והאור לשאר העולם, והיא המוקד שבו השכינה שורה ודרכו היא מתחברת לעם ישראל.

 המדרש (מדרש רבה) מסביר כי ירושלים נחשבת ל"אורו של כל העולם" משום שהיא מהווה את המקור הרוחני לכל השפע וההצלחה הקיימים בכל מקום אחר.

ההסבר המדרשי מתמקד בנקודות הבאות:

• מקור האור של ירושלים: המדרש שואל — אם ירושלים מאירה לעולם, מי מאיר לירושלים עצמה? התשובה היא שהקדוש ברוך הוא בעצמו נמצא בירושלים ומאיר בה. האור האלוקי שורה בעיר באופן ישיר, ומשם הוא מוקרן הלאה לשאר המדינות.
• השפעה על כל תחומי החיים: הרב מוצפי מסביר בשם המדרש שהאור של ירושלים אינו רק מושג רוחני מופשט, אלא הוא המנוע מאחורי כל ההצלחות הגשמיות והארציות בעולם. כל הצלחה בתחומי הכלכלה, הצבא, המדינאות והעסקים בכל מדינה שהיא, נובעת למעשה מהכוח והאור של ירושלים.
• הפסד האור בחורבן: הרב מדגיש כי עלינו להכיר במעלה זו כדי להבין את גודל החיסרון וההפסד שנגרם לעולם כולו עם חורבן בית המקדש וירושלים, שהיוו את "יפה נוף משוש תבל".

לסיכום, ירושלים היא "אורו של עולם" משום שהיא הצינור שדרכו עובר האור האלוקי לעולם כולו, וכל הצלחה עולמית היא למעשה השתקפות של האור המגיע ממנה.

ירושלים, ובמיוחד הר הבית, מהווה את "שער השמיים" כיוון, הרקיע המקיף את העולם סתום מכל עבריו, ורק מעל מקום המקדש קיים פתח פתוח המאפשר מעבר לעולמות העליונים,,. העיר מחברת בין העולם הזה לעולמות העליונים דרך מספר מנגנונים רוחניים:

• מרכז איסוף התפילות העולמי: תפילות הנאמרות בכל מקום בעולם (כמו ארה"ב או טורקיה) אינן יכולות לעלות ישירות למעלה בגלל שהרקיע סתום,. במקום זאת, קיימים "מסדרונות" או "שרוולים" רוחניים בתוך עובי הרקיע, המוליכים את התפילות מכל המדינות אל ירושלים,.
• תפקיד המלאכים: השרים (המלאכים הממונים) של כל מדינה מקבלים את התפילות ומעבירים אותן דרך אותם מסדרונות לירושלים,. שם, המלאך סנדלפון אוסף את המילים, קושר מהן קטרים ומעלה אותן אל השמיים דרך הפתח הייעודי.
• מבנה הרקיע כפירמידה: הפתח ברקיע מתואר כבנוי בשיפוע, כעין פירמידה, כאשר המרכז שלה נמצא מעל ירושלים וה"פיר" המדויק שדרכו עולות התפילות נמצא ישירות מעל הר הבית.
• הקבלה בין ירושלים של מטה למעלה: החיבור בין העולמות מתקיים בזכות העובדה שירושלים הארצית מכוונת בדיוק כנגד ירושלים העליונה. בשל התאמה זו, כל דבקות רוחנית בשם יתברך, אם דרך לימוד תורה ואם דרך מצוות, חייבת לעבור דרך ירושלים התחתונה כדי להגיע לירושלים העליונה,.
• צינור השפע: כפי שירושלים היא השער שדרכו עולות התפילות, היא גם הצינור שדרכו יורד האור והשפע האלוקי לעולם; הקדוש ברוך הוא מאיר בירושלים ומשם האור מתפשט לכל שאר המדינות.

לסיכום, ירושלים היא הנקודה הגיאוגרפית-רוחנית היחידה בעולם שבה "חומת הרקיע" פתוחה, ולכן היא משמשת כגשר ההכרחי בין המציאות הגשמית לזו הרוחנית.

על פי המקורות, סנדלפון הוא מלאך קדוש (שעל פי הרב מוצפי אף אסור להזכיר את שמו ביום-יום) העומד בירושלים ותפקידו הרוחני הוא לאסוף את התפילות ולעלותן למרומים.

תהליך איסוף התפילות וקשירת הכתרים מתבצע באופן הבא:

• ריכוז התפילות: כל התפילות מכל רחבי העולם עוברות דרך "מסדרונות" ברקיע ומגיעות לארץ ישראל, שם הן מתקבצות מכל הערים וממשיכות עד לירושלים.
• קשירת הכתרים: המלאך סנדלפון עומד בירושלים, אוסף את המילים של התפילות שאנו מתפללים וקושר מהן כתרים.
• העלאת התפילות: לאחר קשירת הכתרים, הוא מעלה אותם למעלה דרך הפתח המיוחד שנמצא ברקיע כנגד מקום המקדש.
• סיוע וליווי: המלאך אינו פועל לבדו; ישנם מלאכים נוספים ששומרים עליו ומלווים אותו בתהליך זה. לעיתים אף אליהו הנביא מגיע ומעניק לו ביאורים והסברים רוחניים גבוהים בנוגע לתפילות ולמילים שנאספו.

הרב מציין כי תהליך זה רלוונטי לא רק לתפילות (שחרית, מנחה וערבית), אלא גם למילים של מי שלומד תורה או גמרא, שגם אותן המלאך מעלה למרומים.

על פי המקורות, אבן השתייה נחשבת למרכז הבריאה משום שממנה הושתת והתפתח העולם כולו, והיא מהווה את הנקודה הגיאוגרפית המקבילה לכיסא הכבוד. להלן הפירוט כיצד התהליך מתואר:

• מקור הבריאה תחת כיסא הכבוד: לפני בריאת העולם, הקדוש ברוך הוא לקח "כדור שלג" מתחת לכיסא הכבוד והשליך אותו אל תוך המים שכיסו את הארץ. כדור זה הכיל בתוכו את ה"גנים" והפוטנציאל לכל מה שעתיד להיברא – הרים, גבעות ובעלי חיים.
• השתתות העולם מהאבן: המקום שבו נחת אותו "כדור שלג" הוא אבן השתייה בירושלים. מהאבן הזו העולם "הושתת" (מלשון תשתית ויסוד) ומשם הוא התפצל והתרחב לשאר חלקי כדור הארץ.
• הקבלה להתפתחות עובר: המדרש מדמה את בריאת העולם מהאבן להתפתחות של עובר ברחם אמו. כשם שהעובר מתחיל מטיפה אחת קטנה שמתרקמת ומתפתחת בהדרגה לאיברים שונים, כך כל כדור הארץ התפתח והתפשט מתוך הנקודה המרכזית של אבן השתייה.
• מיקום רוחני אסטרטגי: חשיבותה של האבן נובעת מכך שהיא נמצאת בנקודה המדויקת שמתחת לכיסא הכבוד, ולכן ירושלים נחשבת למקום שבו הכל תלוי ועומד.
• חיבור לעם ישראל: הזוהר מציין שעם ישראל (הנמשל ליונה) חוסה ב"חגוי הסלע", כאשר הסלע המדובר הוא אבן השתייה.

לסיכום, אבן השתייה היא נקודת הראשית הגשמית של העולם, שדרכה עבר השפע מכיסא הכבוד כדי ליצור את המציאות כפי שאנו מכירים אותה.

לפי השיעור, המעלה המיוחדת של קבורה בירושלים (ובארץ ישראל בכלל) נובעת מהיכולת של אדמת המקום לכפר על האדם, כפי שנאמר: "וְחִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ".

להלן פרטים נוספים על מעלת הקבורה והקשר שלה לירושלים כפי שהם מופיעים במקורות:

• קדושה הפורחת עד הרקיע: הרב מציין בשם הרשב"א כי הקדושה של ירושלים אינה מוגבלת רק לפני הקרקע, אלא היא "עובקע (בוקעת) עד הרקיע". קדושה זו חלה על כל שטח העיר, ומהווה מעלה רוחנית גדולה עבור השוכנים בה, בין בחיים ובין במוות.
• הבדל בין ירושלים לחוץ לארץ: המדרש והזוהר מציינים כי הבאת מתים מחוץ לארץ לקבורה בארץ היא נושא מורכב, אך הגמרא בבבלי מסבירה שברגע שמניחים על המת עפר מארץ ישראל, הדבר מסייע לכפרתו.
• מיקום הקברים: מצוין כי על פי ההלכה ההיסטורית, לא קברו מתים בתוך חומות ירושלים עצמה כדי לשמור על קדושתה, למעט קברי הנביא ירמיהו (או ישעיהו לפי הקשרים שונים בשיעור) וחולדה הנביאה. לכן, הקבורה נעשית מחוץ לחומה (כמו בהר הזיתים), אך היא עדיין נחשבת כקבורה בירושלים לעניין המעלות הרוחניות.
• הגדרת גבולות העיר: קיימת מחלוקת האם שכונות מודרניות (כמו קריית יובל או בית וגן) נחשבות כ"ירושלים" לעניין מעלת הקבורה. הרב מציין שיש פוסקים הסבורים שעיקר המעלה היא בתוך חומות העיר העתיקה ("מהחומה השלישית ופנימה"), אך למעשה נהוג לייחס מעלה לקבורה בכל מרחב העיר.

לסיכום, המעלה המרכזית היא הכפרה הרוחנית שמעניקה אדמת הקודש והשהות בתוך תחום הקדושה של העיר שבוקע עד השמיים.

לפי השיעור, הקשר בין אבן השתייה לכיסא הכבוד הוא קשר של מיקום גאומטרי-רוחני ומקור בריאתי:

• מיקום מקביל: אבן השתייה שנמצאת בירושלים היא הנקודה שנמצאת בדיוק מתחת לכיסא הכבוד שבמרומים.
• תהליך הבריאה: הרב מסביר כי לפני שנברא העולם, הקדוש ברוך הוא לקח "כדור שלג" מתחת לכיסא הכבוד והשליך אותו אל תוך המים שכיסו את הארץ.
• השתתות העולם: אותו כדור שלג נחת במקום שבו נמצאת היום אבן השתייה. ממנה העולם "הושתת" (מלשון תשתית) והתפשט לשאר הכיוונים, בדומה לאופן שבו עובר מתפתח מטיפה אחת.
• מרכזיות העולם: כיוון שהאבן נמצאת תחת כיסא הכבוד, היא מהווה את המרכז שדרכו הכל "תלוי" ועומד בירושלים.

לסיכום, אבן השתייה היא ההשתקפות הארצית של כיסא הכבוד, והיא הנקודה שדרכה עבר החומר הראשוני של הבריאה מהעולמות העליונים אל העולם הזה.

על פי המקורות, המדרש (שיר השירים רבה) מציין כי לירושלים יש 70 שמות המעידים על מעלתה. הרב מוצפי מציין בשיעורו כי לא יוכל למנות את כולם מחמת קוצר הזמן ("זה יקח 70 לילה"), אך הוא מפרט רשימה של שמות בולטים מתוכם:

• שלם: שמה המקורי של העיר עוד מימי מלכי-צדק מלך שלם.
• שלום: על פי הפסוק "ויהי בשלם סוכו".
• יראה: כפי שנאמר "בהר ה' יראה".
• גן ה': אחד משמותיה המבטא את יופייה וקדושתה.
• עיר דוד: על שם דוד המלך שקבע בה את בירתו.
• מוריה: המקום שבו נעקדה יצחק ושבו נבנה המקדש.
• חפצי בה: שם המופיע בנבואות הנביא הושע או ישעיהו.
• רוחמה: שם המבטא את רחמי השם על העיר.
• הר ציון: המקום המרכזי בירושלים המזוהה עם שכינה.
• יפה נוף: כפי שמופיע בתהלים, "יפה נוף משוש כל הארץ".
• משוש תבל: ביטוי לשמחה שהעיר משרה על העולם כולו.
• קריית מלך רב: שם המעיד על היותה עיר המלכות של הקדוש ברוך הוא.
• שדה יער: על פי הפסוק "מצאנוה בשדה יער".
• אפרת: שם נוסף הנקשר לאזור ירושלים ובית לחם (מוזכר בשיעור כ"אפרעת").
• אריאל: שם המבטא גבורה וקדושה, המזוהה עם המזבח בבית המקדש.

הכרת השמות הללו עוזרת לנו להבין את המעלה העצומה של העיר ואת גודל החיסרון שאנו חשים בחורבנה.