דִּמְעָה הִיא דִּין, מְלֵחָה וְרוֹתַחַת, הִיא מְמַתֶּקֶת דִּינִים, וְאֶת הַחוּצָה שׁוֹלַחַת.
לֵאָה שִׁנְּתָה גּוֹרָל, בִּבְכִי וּתְפִלָּה, זָכְתָה לַצַּדִּיק, מֵעֵשָׂו נִצְּלָה.
בְּכִי שׁוֹבֵר קְלִיפּוֹת, מַבְרִיחַ מְקַטְרְגִים, מַעֲלֶה תְּפִלּוֹת, גַּם מִזְּמַנִּים יְשָׁנִים.
חַנָּה, חִזְקִיָּהוּ וְדָוִד, בִּבְכִי גָּדוֹל קָרְאוּ, חַיִּים, בָּנִים וְעֶזְרָה, מֵהַשָּׁמַיִם רָאוּ.
דִּמְעוֹת עֵשָׂו הִרְחִיקוּ, אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, אַךְ בִּבְכִי שֶׁלָּנוּ, נָשׁוּב וְנִגָּאֵל.
רָחֵל הִיא חוֹמָה, מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ, הַדִּמְעָה כַּנַּחַל, שָׂכָר לְפָעֳלֶיהָ.
הַבְּכִי הוּא הַלֵּב, בְּעֹמֶק הַוִּדּוּי, בּוֹקֵעַ רְקִיעִים, בְּלֹא שׁוּם דִּחוּי.
מְלֵאתְךָ וְדִמְעֲךָ, לֹא תְּאַחֵר בַּתְּשׁוּבָה, כִּי שַׁעֲרֵי דִּמְעָה, פְּתוּחִים בְּאַהֲבָה.
הַדְּמָעוֹת הֵן כְּמוֹ מַבּוּעַ מַיִם הַפּוֹרֵץ מִתּוֹךְ סֶלַע; הֵן מְרַכְּכוֹת אֶת קְשִׁי הַדִּין וּמְפַלְּסוֹת נָתִיב לָרַחֲמִים לִנְבֹּעַ גַּם כְּשֶׁכָּל הַדְּלָתוֹת נִרְאוֹת סְגוּרוֹת.
הַכֹּחַ הַמְּיֻחָד שֶׁל הַדְּמָעוֹת טָמוּן בִּיכָלְתָּן הָרוּחָנִית לְשַׁנּוֹת מְצִיאוּת, לִפְרֹץ מַחְסוּמִים וּלְעוֹרֵר רַחֲמִים עֶלְיוֹנִים:
1. מִתּוּק הַדִּין וּביטּוּל גְּזֵרוֹת
הַדְּמָעוֹת נֶחְשָׁבוֹת בְּמַהוּתָן לִבְחינַת "דִּין" (וְלָכֵן הֵן מְלוּחוֹת וְרוֹתְחוֹת), וְכַאֲשֶׁר הָאָדָם מוֹצִיא אוֹתָן בִּבְכִי, הַדִּינִים יוֹצְאִים הַחוּצָה וּמִתְמַתְּקִים. הַבְּכִי יָכוֹל לִהְיוֹת פָּשׁוּט אוֹ חָזָק וְכָפוּל; בְּכִי חָזָק בִּמְיֻחָד יָכוֹל לְבַטֵּל אֶת הַדִּין לְגַמְרֵי וְלִקְרֹעַ גְּזַר דִּין כְּבָר נֶחְתַּם.
2. שְׁבִירַת הַמְקַטְרְגִים וְהַמְּנִיעִים
אֵין דָּבָר שֶׁשּׁוֹבֵר אֶת כּוֹחָם שֶׁל הַדִּינִים וְהַ"קְּלִיפּוֹת" (כּוֹחוֹת הַטּוּמְאָה) כְּמוֹ הַבְּכִי. הַדְּמָעוֹת מַכְנִיעוֹת אֶת הַיֵּצֶר הָרָע וּמְסַלְּקוֹת אֶת הַ"חִיצוֹנִים" – אוֹתָם מְקַטְרְגִים הַמְנַסִּים לְעַכֵּב אֶת עֲלִיַּת הַתְּפִלָּה וְאֶת הַיְשׁוּעָה.
3. פְּתִיחַת שְׁעָרִים נְעוּלִים
הַמְּקוֹרוֹת מַדְגִּישִׁים כִּי מֵאָז חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִסְגְּרוּ שַׁעֲרֵי הַתְּפִלָּה, אַךְ "שַׁעֲרֵי דִּמְעָה לֹא נִנְעֲלוּ". הַדְּמָעוֹת בּוֹקְעוֹת רְקִיעִים וְעוֹלוֹת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְלֹא עִכּוּב. תְּפִלָּה שֶׁמֻּגֶּשֶׁת בִּבְכִי כָּל כָּךְ עָמֹק עַד שֶׁהָאָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר, נֶחְשֶׁבֶת לִתְפִלָּה שְׁלֵמָה שֶׁלְּעוֹלָם אֵינָהּ שָׁבָה רֵיקָם. יָתֵר עַל כֵּן, בְּכִי וְדִמְעָה יְכוֹלִים לְהַעֲלוֹת עִמָּם גַּם תְּפִלּוֹת קוֹדְמוֹת מִשָּׁנִים עָבְרוּ שֶׁנֶּעֶצְרוּ וְלֹא יָכְלוּ לַעֲלוֹת.
4. שִׁנּוּי הַגּוֹרָל וְהַטֶּבַע
בְּכֹחַ הַדְּמָעוֹת לְשַׁנּוֹת זִוּוּגִים וְלִפְקֹד עֲקָרוֹת:
- לֵאָה אִמֵּנוּ: בִּבְכִיָּהּ הַמְּרֻבֶּה שִׁנְּתָה אֶת גּוֹרָלָהּ וְזָכְתָה לְהִנָּשֵׂא לְיַעֲקֹב אָבִינוּ בִּמְקוֹם לְעֵשָׂו, וְאַף לְהִקָּבֵר עִמּוֹ.
- פְּקִידַת עֲקָרוּת: הַדְּמָעוֹת בִּטְּלוּ מִלֵּאָה וּמֵחַנָּה אֶת דִּין הָעֲקָרוּת וְאִפְשְׁרוּ לָהֶן לָלֶדֶת בָּנִים.
5. כֹּחַ הַדְּמָעוֹת בְּהִיסְטוֹרְיָה וּבַגְּאֻלָּה
- עֵשָׂו הָרָשָׁע: אֲפִלּוּ דְּמָעוֹת שֶׁל רָשָׁע הֵן בַּעֲלוֹת כֹּחַ; שָׁלוֹשׁ הַדְּמָעוֹת שֶׁהוֹרִיד עֵשָׂו לִפְנֵי אָבִיו הֵן שֶׁגָּרְמוּ לְכָל הַגָּלֻיּוֹת וְהַצָּרוֹת שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל.
- גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל: הַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה תְּלוּיָה בְּמַחִיַּת דִּמְעוֹתָיו שֶׁל עֵשָׂו עַל יְדֵי דִּמְעוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. הַנָּבִיא מְעִיד כִּי הַיְשׁוּעָה תָּבוֹא מִתּוֹךְ בְּכִי: "בִּבְכִי יָבֹאוּ וּבְתַחֲנוּנִים אוֹבִילֵם".
לְסִכּוּם, הַדְּמָעוֹת הֵן הַמַּפְתֵּחַ הַסּוֹפִי שֶׁמַּצְלִיחַ לִפְתֹּחַ דְּלָתוֹת שֶׁגַּם הַמַּנְעוּלִים הַקָּשִׁים בְּיוֹתֵר לֹא עָמְדוּ בִּפְנֵיהֶם, וְהֵן מְשַׁמְּשׁוֹת כְּאֶמְצָעִי לְהוֹצִיא אֶת הַדִּין מֵהַכֹּחַ אֶל הַפֹּעַל בְּצוּרָה מְמֻתֶּקֶת וּמְרֻכֶּכֶת.
הַדְרָכָה מְפֹרֶטֶת בְּנוֹגֵעַ לָעִתּוּי, לַצּוּרָה וְלַכַּוָּנָה הָרְאוּיָה בִּבְכִי, כְּדֵי שֶׁהַדְּמָעוֹת יִפְעֲלוּ אֶת פְּעֻלָּתָן הָרוּחָנִית:
מָתַי נָכוֹן לִבְכּוֹת?
- בִּזְמַן הַתְּפִלָּה וְהַוִּדּוּי: אָדָם צָרִיךְ לְהוֹרִיד דְּמָעוֹת כַּאֲשֶׁר הוּא שׁוֹפֵךְ שִׂיחָה לִפְנֵי ה' וּמִתְוַדֶּה עַל חֲטָאָיו. יֵשׁ לְהַבְחִין בֵּין תְּפִלַּת שַׁחֲרִית, שֶׁצְּרִיכָה לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה, לְבֵין תְּפִלַּת עַרְבִית שֶׁבָּהּ הַבְּכִי רָאוּי יוֹתֵר.
- לִפְנֵי הַשֵּׁנָה: רָאוּי לִבְכּוֹת בַּוִּדּוּי שֶׁלִּפְנֵי הַשֵּׁנָה, שֶׁכֵּן דָּבָר זֶה מְתַקֵּן חַטַּאת נְעוּרִים וּמַעֲלֶה אֶת הַנְּשָׁמָה בִּקְדֻשָּׁה.
- בְּעֵת צָרָה וּמַגֵּפָה: כַּאֲשֶׁר יֵשׁ דִּין מָתוּחַ בָּעוֹלָם, הַבְּכִי בַּתְּפִלָּה גּוֹרֵם לַה' לְהַסְתִּיר וּלְהַצִּיל אֶת הָאָדָם.
- בְּמוֹעֲדִים מְיֻחָדִים: הָאָרִ"י זַ"ל נָהַג לִבְכּוֹת הַרְבֵּה בִּתְפִלּוֹת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, וְהוֹרָדַת דְּמָעוֹת בְּזַמָּנִים אֵלּוּ הִיא סִימָן טוֹב לָאָדָם.
- עַל אָדָם כָּשֵׁר שֶׁמֵּת: בְּכִי זֶה מַמְתִּיק אֶת הַדִּינִים מֵעַל הַמֵּת וּמְכַפֵּר לַבּוֹכֶה עַל עֲווֹן פְּגַם הַבְּרִית.
כֵּיצַד נָכוֹן לִבְכּוֹת?
- מֵעֹמֶק הַלֵּב: הַבְּכִי צָרִיךְ לִהְיוֹת פְּנִימִי, כְּפִי שֶׁנִּרְמָז בַּמִּלָּה 'בְּכִי' שֶׁהִיא בְּגִימַטְרִיָּה 'לֵב'. כְּשֶׁהַדְּמָעוֹת יוֹצְאוֹת, זֶהוּ סִימָן שֶׁהַדְּבָרִים יוֹצְאוֹת מִקִּירוֹת הַלֵּב וְשֶׁפִּיו וְלִבּוֹ שֶׁל הָאָדָם שָׁווִים.
- בְּהַצְנָעָה: יֵשׁ לְהַצְניעַ אֶת הַבְּכִי שֶׁיִּהְיֶה בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה כְּגַאֲוָה וְשֶׁלֹּא יִלְעֲגוּ עָלָיו.
- בְּשִׁלּוּב עִם שִׂמְחָה: הַמַּצָּב הָאִידֵאָלִי הוּא "עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ" – מְרִירוּת עַל חֶסְרוֹן הָעֲבוֹדָה הָרוּחָנִית יַחַד עִם שִׂמְחָה עַל הַזְּכוּת לְשָׁרֵת אֶת הַבּוֹרֵא.
- בְּהַתְמָדָה וּבְכַמּוּת: דְּמָעוֹת בּוֹדְדוֹת ("שְׁתַּיִם אוֹ שָׁלוֹשׁ") לֹא תָּמִיד מַסְפִּיקוֹת; יֵשׁ צֹרֶךְ בִּבְכִי מְמֻשָּׁךְ, כְּמוֹ נַחַל, כְּדֵי לִפְרֹץ אֶת הַמַּחְסוּמִים.
עֵצוֹת לְמִי שֶׁמִּתְקַשֶּׁה לִבְכּוֹת:
- עוֹרֵר אֶת הַלֵּב בְּמַחְשָׁבָה: אִם הַדְּמָעוֹת לֹא יוֹצְאוֹת מֵאֲלֵיהֶן, עַל הָאָדָם לִדְחֹק עַצְמוֹ בְּמַחְשָׁבָה עַל חֶסְרוֹנוֹתָיו וְעַל הַצָּרוֹת בָּהן הוּא נִמְצָא.
- דִּבּוּר וּגְנָחָה: נִתָּן לְהַרְגִּיל אֶת הַגּוּף עַל יְדֵי אֲמִירַת הַבַּקָּשָׁה בְּקוֹל נָמוּךְ, בְּגִנּוּחַ וַאֲנָחָה, וְלָשִׂים לְנֶגֶד הָעֵינַיִם אֶת חַטַּאת הַנְּעוּרִים.
- הַשְׁמָעַת קוֹל: אֲפִלּוּ אִם לֹא יוֹצְאוֹת דְּמָעוֹת, עַצם הַשְׁמָעַת קוֹל הַבְּכִי חֲשׁוּבָה לִפְנֵי ה' וּמַבְרִיחָה אֶת הַמְּקַטְרְגִים.
לְסִכּוּם, הַדְּמָעוֹת הֵן כְּמוֹ "מַפְתֵּחַ מַאֲסְטֶר" לְשַׁעֲרֵי שָׁמַיִם שֶׁנִּנְעֲלוּ; כְּשֶׁהֵן יוֹצְאוֹת מִתּוֹךְ מְרִירוּת הַלֵּב וּבִפְרָטִיּוּת, הֵן מְמָרְקוֹת אֶת הַדִּין וּמְסַלְּקוֹת אֶת הַקְּלִיפּוֹת הַמְעַכְּבוֹת אֶת הַיְשׁוּעָה.
ע"פ העלון מטעמי תורת חיים של הרב חיים לנגר
דברי הרב אלון עטיה
הדמעה אינה רק ביטוי פיזי לכאב, אלא כלי רוחני עמוק ומהותי בקשר בין האדם לבוראו. להלן ריכוז דבריו על הדמעה כפי שמופיעים במקורות:
- מהות הדמעה: הרב מצטט את דברי חז"ל שדמעה היא "דם עין" – כלומר, זהו דם שיוצא דרך העין. בשל כך, הדמעה נחשבת למקום הכי עמוק שיש באדם.
- כוחה של הדמעה: הדמעה היא כוח רוחני עוצמתי ש"פותח את כל המחיצות". כאשר אדם מזיל דמעה, הוא נמצא במקום הכי פנימי שלו.
- הדמעה כביטוי לאנושיות: הרב יוצא נגד הגישה "הרובוטית" האוסרת על בכי בשם האמונה, ושואל מדוע אנשים אינם מזילים דמעה כאשר הם חווים הפסד מוחשי (כמו רכב ללא ביטוח). הוא מדגיש כי קיימת "חובה קדושה להיות אנושי" ולהביע רגש אמיתי.
- דוגמה מדוד המלך: הרב מציין כי דוד המלך, שהיה המנהיג והצדיק הגדול ביותר, היה ממלא בכל יום כוס דמעות. הוא מביא כראיה את הפסוק מתהילים: "כִּי אֵפֶר כַּלֶּחֶם אָכַלְתִּי וְשִׁקֻּוַי בִּבְכִי מָסָכְתִּי".
- הבכי כפתח לישועה: הרב מסביר שיש משהו בבכי שפועל כפתיחה. הוא מציע שאפילו עשר שניות של בכי עשויות לפתור לאדם את הבעיה, משום שהבכי גורם לו להיכנס פנימה אל תוך עצמו ואל המקום שבו הוא מתייחד עם השם.
- הדמעה והמזבח: הרב מזכיר כי כאשר אדם עובר משבר כמו גירושין (חורבן הבית), המזבח מוריד דמעות, וזהו סימן לכך שהשם כביכול "לא רוצה" בחורבן הזה ומשתתף בצער האדם.
לסיכום, עבור הרב, הדמעה היא השפה שבה הנשמה מדברת עם הבורא ללא מחיצות, והיא הכרחית כדי להישאר בן אדם חי ולא רובוט המדקלם סיסמאות של אמונה ללא רגש.
מקור: הרב חיים לנגר/מטעמי תורת חיים.
דוד המלך שילב בין בכי עמוק לאמונה חזקה מתוך הבנה שכאב אינו סותר אמונה, וכי קיימת "חובה קדושה להיות אנושי". על פי דברי הרב אלון עטיה, דוד המלך לא היה "רובוט" של אמונה אלא אדם שחי התפרצות אמיתית של רגש, בכה והתמרמר מול השם כשחווה הנהגה קשה.
השילוב בין השניים התבטא בכמה מישורים מרכזיים:
- בניית "חדר פנימי" (חדר ייחוד): דוד בנה בתוך ליבו מקום מבוצר של רצון אלוקי וקשר בלתי אמצעי עם הבורא. בתוך החדר הזה, הוא הרשה לעצמו להיות לבד עם בורא עולם, לפרוק את כל הספקות, הקשיים והרצונות הסותרים שלו. הרב מסביר כי דווקא בזכות העובדה שהחדר הזה היה כה מבוצר, דוד יכול היה לספוג "פצצות" מבחוץ מבלי שהעולם הפנימי שלו יתערער.
- הבכי כפתח לאמונה: דוד המלך לימד שהסדר הנכון אינו להשתיק את הכאב בשם האמונה, אלא להיפך – קודם כל לבכות ולהתאבל. המקורות מציינים כי רק לאחר שדוד בכה והתמרמר על המצב הקשה בצקלג, נכתב "ויתחזק דוד בהשם אלוקיו". כלומר, החיזוק באמונה מגיע מתוך המקום האמיתי והשבור, ולא כסיסמה חיצונית.
- אמירת האמת להשם ללא מחיצות: דוד לא ניסה לייפות את המציאות בתפילותיו. הוא מילא בכל יום "כוס דמעות" והשתמש במילים קשות כמו "כי נשאתני ותשליכני" או "דחילק הרגת אותי" (בלשונו של הרב). הוא שיתף את השם בכך שהוא מרגיש ש"אלוקים קורע לו את הצורה", ומתוך האמת הכואבת הזו נוצר חיבור עמוק ואמיתי יותר מאשר אמונה "רובוטית".
- הדמעה כמקום הכי עמוק: הרב מצטט ש**"דמעה דם עין"**, וזהו המקום הכי פנימי באדם שפותח את כל המחיצות. דוד המלך, שהיה המנהיג והקדוש ביותר, לא הפסיק לבכות מגיל 30 ועד גיל 70, כי הוא הבין שהבכי מאפשר לו להיכנס פנימה אל הלב, שם מחכה בורא עולם עם התשובות.
לסיכום, דוד המלך שילב בין השניים בכך שהפך את הבכי לכלי של עבודת השם. הוא הבין שאמונה אמיתית היא לבטל את דעתו לדעת השם גם כשזה כואב ו"לא נעים", אך בו בזמן לתת ללב האנושי לבטא את מרירותו וצערו בפני אביו שבשמיים.
הכלים שהרב אלון עטיה נותן כדי להתמודד עם קשיי החיים ולבנות קשר אמיתי עם הבורא מבוססים על מעבר מחיצוניות ו"רובוטיות" לפנימיות ואנושיות. להלן הכלים המרכזיים במילותיו:
1. הכלי של הבכי וההתמרמרות (להיות אנושי)
הרב טוען שאיבדנו את האנושיות בשם "אמונה" מזויפת, והכלי הראשון הוא פשוט להפסיק להיות רובוט:
- לבכות ולהתמרמר: "קודם כל בוא נבכה, שב רגע, תמר בבכי ותתמרמר על השם אם זה מה שאתה מרגיש. אבא אתה קשה איתי, אבא אני לא מצליח".
- להודות בכאב: "יש חובה קדושה להיות אנושי… יש מציאות שאני לא מקבל את ההנהגה של השם. מה אני אומר? יש אלוקים – והוא קורע לי את הצורה".
- הבכי כפתח: "תבכה 10 שניות, בכי אולי יפטרו לך את הסיפור, כי אתה תיכנס פנימה. יש משהו בבכי שהוא פותח".
2. הכלי של "חדר הייחוד" (התבודדות)
הכלי המרכזי לבניית עולם פנימי הוא הקצאת זמן ומקום שבו האדם נמצא לבד לגמרי עם אלוקים:
- שעה ביום: "שעה ביום תמצא לך פינה, תבכה שמה, אתה ובורא עולם לבד לבד".
- ללא שותפים: "אל תכניסו אף אחד בבקשה… לא אשתי, אין לי סודות ממנה – שטויות, שקר אתה אומר. חדר איחוד כזה בפנים, בורא עולם ואני לבד".
- התשובה נמצאת בפנים: "התרופה לכל המכות שלנו היא לא בחוץ, היא לא ביועצים ולא במומחים… יש בורא עולם שמחכה לנו בפנים".
3. הכלי של השפה הפשוטה ("דחילק הרגת אותי")
כדי שהלב יתרגש ויפתח, הרב מדגיש שחובה לדבר עם השם בשפה יומיומית ולא במליצות:
- שפת המדינה: "דבר עם אלוקים בשפה שאתה מבין… הלב נמשך וקרוב יותר אל לשון אשכנז (שפת המדינה) מחמת שהוא מורגל בו".
- דיבור ישיר: "אל תדבר איתו עכשיו ספרותית… תגיד לו: 'דחילק הרגת אותי, אני אומר לך לא מסוגל, גמרת אותי'".
4. הכלי של "חיסיון רגשי" ל-24 שעות
כלי מעשי כדי להפסיק את הנטייה לשתף הכל בחוץ (סטטוסים, רשתות) ולבנות "יסודות" פנימיים:
- שתיקה ככוח קודח: "חווית משהו? אתה עכשיו באופוריה? כלום. אתה קובר את זה בפנים… גוזר על עצמו חיסיון רגשי למשך 24 שעות".
- למה זה טוב? "קח את כל העוצמה הזאתי עכשיו, אתה מכניס אותה פנימה, אתה יודע מה זה עושה? זה קודח יהלום".
- הפסקת החיצוניות: "לא צריך לפרסם כל דבר בסטטוס… לא צריך שכל אחד יסתכל על החיים שלי, זה לא מעניין אף אחד".
5. הכלי של בירור "נקודת היהודי"
הבנה שיש בתוך הלב נקודה טובה שאינה נפגמת לעולם, והיא העוגן האמיתי:
- הנקודה שלא נפגמת: "יש נקודת בת עין, נקודת ציון… נקודת יהודי שאינה נפגמת על ידי שום עבירה".
- להתמקד בטוב: "כל נפש מישראל יש לו נקודת יהדות שכולו טוב… ועל ידי נקודת היהודים תברר הרע מן הטוב".
לסיכום במילות הרב: הכלים האלו נועדו לבנות "חדר פנימי מבוצר", כך שגם כששומעים "פצצות בחוץ", האדם נשאר מחובר למקור שלו ולא מתפרק מהרוחות החיצוניות.
ע"פ שיעורו של הרב ישראל אברג'ל
הקדוש ברוך הוא ברא בתוכנו מנגנון גאוני ועצום לשחרור כימי וכרוני – זהו שק הדמעות.
המדע המודרני עומד כעני בפתח מול תגליות מדהימות שמאירות את דברי חכמינו הקדושים. מתברר מול מיקרוסקופים מיוחדים שיש הבדל מוחלט בהרכב החלקיקים והמולקולות בין סוגי דמעות שונים:
-
דמעה כתוצאה מגירוי פיזי: למשל, אישה שחותכת בצל במטבח או שחדר חול לעין.
-
דמעה של מועקה, עלבון, תשובה או תפילה: דמעות שנשפכות בשיח מול השם יתברך .
מהו ההבדל המהותי? דמעות של כאב נפשי, מועקה או תשובה עמוסות לעייפה בהורמוני לחץ ובחלבונים כגון קורטיזול רעיל. כאשר אדם נעלב או כאשר אדם שופך את לבו ונפשו בשיח טהור לפני השם יתברך, הוא לא רק מבטא כאב – הוא פורק את מכאוביו. הוא פותח שסתום גופני ופיזי, ושוטף את כל הורמוני הלחץ הרעילים החוצה דרך העיניים.
בדיוק על כך אמרו חכמינו בגמרא (ברכות לב, ע"ב): 'שערי דמעה לא ננעלו'. הבכי הטהור של קדושה הוא צינור הניקוז של הדינים.
התועלת בדמעה של תפילה:
א. מכבה את אש העצמות.
ב. מנקה את רתיחת הדמים.
ג. מוציאה את הרעלים החוצה.
ד. מפנה מקום לאנדורפינים – הורמון של נחמה ושלווה עמוקה ששוטף את כל הגוף.
כל זה נכון רק כאשר מדובר בבכי של פורקן, תפילה והתרפקות לפני השם. לעומת זאת, בכי של התמרמרות, כעס או ייאוש, מקבץ את הנפש ומרעיל את הדם עוד יותר