עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן: פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה.

— משנה, מסכת אבות, פרק ה', משנה ו'

המסע של מטה האלוקים החל עוד בריאת העולם והתגלגל בין דמויות מפתח בהיסטוריה עד שהגיע לידיו של משה רבינו, באופן הבא:

בריאת המטה והעברתו הראשונית המטה נברא בערב שבת של ששת ימי בראשית, בזמן "בין השמשות". בשונה משאר הדברים שנבראו באותו זמן ונגנזו עד לשימוש בהם, המטה נמסר מיד עם בריאתו מיד ליד. הוא נמסר לאדם הראשון לפני שגורש מגן עדן, ואדם מסר אותו לחנוך.

העברה בין האבות מחנוך עבר המטה לנח, שמסר אותו לבנו שֵם. שֵם העביר את המטה לאברהם אבינו, אברהם מסר אותו ליצחק, ויצחק מסר אותו ליעקב. יעקב אבינו שמר על המטה במסירות נפש ולקח אותו עמו לכל מקום; הוא השתמש בו כשברח מפני עשו ואף בקע באמצעותו את נהר הירדן, כפי שנרמז בפסוק "כִּי בְמַקְלִי עָבַרְתִּי אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה". במשך תקופה מסוימת היה המטה גם בידיו של יהודה (והוא המטה שניתן לתמר כערבון), אך בסופו של דבר, כשיעקב ירד למצרים, הוא העביר את המטה לבנו יוסף,.

מיוסף ליתרו לאחר מותו של יוסף, כל רכושו – כולל המטה – הוחרם והועבר לארמונו של פרעה. יתרו, שהיה באותה עת אחד מחרטומי מצרים, ראה את הסימנים המיוחדים שעל המטה וחמד אותו לעצמו. כשעזב את מצרים, לקח יתרו את המטה ונעץ אותו בגינה שבביתו במדין. מאותו רגע, איש לא הצליח להוציא את המטה ממקומו, ויתרו הבטיח שמי שיצליח לעקור אותו יישא את בתו ציפורה לאישה.

הגעת המטה למשה משה רבינו הגיע לגינת יתרו, וכשראה את המטה והשמות החקוקים עליו, הוא שלף אותו מהאדמה בקלות רבה. כשראה זאת יתרו, הוא הבין שמשה עתיד לגאול את ישראל ונתן לו את ציפורה לאישה,. משה השתמש במטה כדי לרעות את צאן יתרו במשך ארבעים שנה לפני שנשלח לגאול את ישראל, כאשר האותיות החקוקות עליו נשאו את משקלו הכבד.

נמצא כי משה היה הצדיק התשיעי שהמטה היה בידו (אדם, חנוך, נח, שם, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה), ורמז לכך קיים בתגים שעל האות ט' במילה "המטה" בתורה.

(אדם הראשון, חנוך, נח, שם, אברהם אבינו, יצחק אבינו, יעקב אבינו, יהודה (שהחזיק בו כערבון), יוסף הצדיק, ארמון פרעה, יתרו (שלקח אותו ונטע בגינתו), משה רבינו, יהושע בן נון, דוד המלך, שלמה המלך, מלכי בית דוד, גניזה (בימי ירמיהו בחורבן הבית), מלך המשיח.)

הרב  מתאר בפירוט את החריטות והסימנים שהיו על מטה האלוקים. המטה, שנחקק בגן עדן העליון על ידי הקב"ה, היה מגולף מארבעת צדדיו, כאשר לכל צד היה ייעוד רוחני ומעשי שונה,:

ארבעת צדי המטה והחרוט עליהם:

1. הצד הראשון – מכות מצרים: על צד זה היו חקוקים ראשי התיבות של עשר המכות: דצ"ך עד"ש באח"ב. חריטה זו שימשה את משה להבאת המכות על המצרים; כאשר רצה להביא מכה, כיוון את האות המתאימה במטה והטה את ידו. כמו כן, האותיות הקדושות הללו הן שנשאו את משקלו הכבד של המטה (ארבעים סאה) ואפשרו למשה לשאת אותו בקלות. הטעם לכתיבת ראשי תיבות בלבד היה כדי שלא לרשום דברים רעים במפורש על מטה קדוש כל כך.

2. הצד השני – שם הוי"ה: בצד זה היה חקוק שם הוי"ה ברוך הוא. צד זה שימש את משה רבנו בעיקר לקריעת ים סוף. הקב"ה ציווה על משה להטות את המטה בצורה כזו שרק הצד עם שם ה' ייראה למים, כדי שהמים יראו את השם הקדוש, ינוסו מפניו ויבקעו.

3. הצד השלישי – שם ע"ב: בצד זה היה חקוק שם קדוש המכונה שם ע"ב (שם בן 72 אותיות). משה השתמש בצד זה כאשר הכה בצור בחורב (ברפידים) כדי להוציא ממנו מים לעם.

4. הצד הרביעי – שם מ"ב וציור נחש: על הצד הרביעי היה חקוק שם קדוש המכונה שם מ"ב (שם בן 42 אותיות). בנוסף, יש אומרים כי בצד זה היה מצויר נחש על גבי אבן צור, שנחקק שם בעת שהמטה נהפך לנחש בסנה. צד זה יועד לשימוש במי מריבה (סלע קדש), שם נצטווה משה לדבר אל הסלע (שכן כוחו של הנחש הוא בפיו), אך בסופו של דבר הכה משה בסלע.

סימנים נוספים: בראש המטה, במשען, היה ציור של יד.

מכלול השמות הקדושים החקוקים על המטה העניק למחזיק בו שליטה מוחלטת על כל מעשה בראשית, כולל שליטה ביסודות (אש, מים, רוח, עפר) ואף במלאכים העליונים.