פרשת ראה וריבוי מצוות הצדקה/הרב יחזקאל עוזר

שבת, רבותיי, נקרא בתורה פרשת ראה. "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" — פרשה מלאה וקדושה, רבותיי, בהמון־המון מצוות. אחת הפרשיות שיש בהן הכי הרבה מצוות בתורה. אבל אחת המצוות שהפרשה הזו בולטת בה, אחת המצוות שחוזרת על עצמה שוב ושוב, רבותיי — איזו מצווה זו? מצוות מעשר ומצוות צדקה.

"קרא — שתיים. קראת — שתיים. קרא לך תרגום" — כבר לא רק מצוות הצדקה, רבותיי, בולטת מאוד בפרשה: עוד ציווי, ועוד ציווי, ועוד ציווי. בואו נקרא את זה רגע בלשון הטהורה של התורה הקדושה.

קודם כול, במה מתחילה הפרשה? בעניין המעשרות: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה". ואחר כך התורה ממשיכה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בְּאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ".

"יהיה בך אביון" — יהיה אדם עני. מה יותר קשה, עני או אביון? אביון. למה נקרא שמו "אביון"? אומרים חז"ל שהוא תאב לכל דבר. אני — אין לי מושג בכלל, אני לא יודע שום דבר. אבל האביון יודע מה זה, הוא יודע את הדברים, הוא תאב לדברים האלה, וזה חסר לו.

התורה מצווה אותנו: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן". אסור לך לאמץ את הלב, לסגור את הלב, לסגור את היד, לסגור את הכיס — "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ, וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ". התורה מצווה עליך: פתוח תפתח את ידיך, והעבט תעביטנו.

ואז התורה ממשיכה: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע, שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה, וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ". למה? אדם חושב: אם אני אתן לו עכשיו, מה יקרה בסוף השנה? שמיטת כספים — הכול נשמט, הוא לא יחזיר לי את הכסף. "וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא."

אומרת התורה: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ". שימו לב — התורה לא רק דורשת שתיתן. לא רק "אני אתן, בסדר". "ולא ירע לבבך בתתך לו" — אל תיתן עם הרגשה חמוצה, עם הרגשה של "אח, למה אני צריך לתת, איזו מצוות כפרה". לא! "ולא ירע לבבך", כי בגלל הדבר הזה "יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכָל מִשְׁלַח יָדֶךָ".

רבותיי, אנשים רוצים ברכה. ממי? מבשר ודם, מצדיק. לא מדברים על זה — צדיק, אנשים רוצים ברכה, מה הם מוכנים לעשות בשביל זה? להפוך את העולם. אחד מוכן לנסוע לחו"ל, מוכן לעמוד שעות, לחכות לילה שלם בתור — למה? כדי לקבל ברכה. יש לו בעיה? אשרי ישראל! אתה יכול לקבל ברכה — לא מרב, לא מנביא, לא ממלאך — מהשם יתברך עצמו, מפסוקי התורה: "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך". הקדוש ברוך הוא בעצמו יברך אותך.

אתה רוצה ברכה? אומרת התורה: תיתן. אם תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך — "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך בכל מעשיך ובכל משלח ידיך".

שימו לב לכלל המצוות הכפולות: עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, פָתֹחַ תִּפְתַּח, נָתוֹן תִּתֵּן, הַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ.

"אשת חיל" ורש"י: מדוע "לא תירא לביתה משלג"

זה מה שרש"י הקדוש כותב במשלי. אנחנו קוראים את המזמור הזה בכל ערב שבת — המזמור האחרון במשלי, פרק ל"א, "אֵשֶׁת חַיִל מִי יִמְצָא". אנחנו קוראים שם: "לֹא תִירָא לְבֵיתָהּ מִשָּׁלֶג, כִּי כָל בֵּיתָהּ לָבֻשׁ שָׁנִים".

מה זה "לא תירא לביתה משלג"? לפי הפשט אומר רש"י: כשמגיע הקור, מגיע השלג, היא לא צריכה לפחד — אותה "אשת חיל" — כי בני ביתה כבר מוגנים. היא כבר סרגה להם, עשתה להם סוודרים, מעילים, כובעים, כפפות — כל מה שצריך. לכן "לא תירא לביתה משלג", היא לא מפחדת מהשלג כי "כל ביתה לבוש שנים". זה הפשט, אומר רש"י.

ומדרשו — אומר רש"י — מה זה "לא תירא לביתה משלג"? היא לא צריכה לפחד מהגיהינום שיש בו את השלג. בגיהינום, כידוע, יש גיהינום של אש וגיהינום של שלג. איזה גיהינום יותר קשה, של אש או של שלג? כותב הרמ"ע מפאנו, במאמר הנפש: גיהינום השלג קשה יותר מגיהינום האש, מבחינת הקושי והעונש. על זה כתוב: "בְּתַשְׁלִיג בְּצַלְמוֹן" — צלמון זה הגיהינום. אומר: היא לא צריכה לפחד מהגיהינום.

רבותיי, מי יכול לפחד מהגיהינום? "לא תירא לביתה משלג" — היא לא צריכה לפחד מגיהינום השלג. למה? כי "כל ביתה לבוש שנים". אומר רש"י: מה זה "שנים"? אל תקרא "שָׁנִים" אלא "שְׁנַיִם" — שהיא זהירה בכל המצוות הכפולות: נָתוֹן תִּתֵּן, פָתֹחַ תִּפְתַּח, עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר, הַעֲנֵק תַּעֲנִיק.

מכיוון שהיא זהירה בכל הדברים הכפולים האלה — היא לא צריכה לפחד, רבותיי, ביום הדין, מהשלג של הגיהינום. "לא תירא לביתה משלג". ועוד קל וחומר: אם היא לא מפחדת מהאש שהוא יותר קל — קל וחומר שלא תפחד מהשלג שהוא יותר קשה. ואם היא לא מפחדת מהשלג שהוא יותר קשה — קל וחומר שלא תפחד מהאש שהוא יותר קל. מכל צד היא לא צריכה לפחד.

כך אומר רש"י במקום. ולמה זה כך? כתוב בספרים שמצוות שאדם עושה בהתלהבות, בחשק — הוא מקבל עליהן שכר מידה כנגד מידה. ומצוות שאדם עושה בכפייה, כמצוות אנשים מלומדה, בלי חשק — העונש עליהן, השם ישמור ויציל, הוא כעין גיהינום שלג. זה מה שאומר רש"י: "לא תירא לביתה משלג", כי היא זהירה בכל המצוות הכפולות.

המדרש: חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו

אתם יודעים, המדרש מספר דבר כזה. אומר המדרש בבראשית רבה, על הפסוק "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ, צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ": בשעה שהקדוש ברוך הוא רצה לברוא את האדם, אמר "נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" — אמרו מלאכי השרת: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ, וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ?" למה צריך לברוא את בני האדם? "ריבונו של עולם, תסתפק בנו!"

אומר המדרש: התחילה המחלוקת בשמיים. "חסד ואמת נפגשו" — בא החסד לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: יִברא! למה? שכולו חסדים. אשרי ישראל, אשרי העולם המלא חסדים. אדם בטבעו, בן אדם נורמלי, אוהב לעשות חסד — הוא יעזור פה, הוא יעזור שם. גם מה שאדם עושה עם אשתו ועם בניו — זה גם חסד. אז החסד אמר: יִברא.

האמת אמרה: אל יִברא! למה? שכולו שקרים. מה אומרת האמת? "ריבונו של עולם, כולו זיוף, כולו קומבינות, כולו שקרים — עזוב, ריבונו של עולם!" חסד ואמת נפגשו — נחלקו ביניהם.

"צדק ושלום נשקו" — אומר המדרש: צדק אמר יִברא, למה? שכולו צדקות. אדם עושה צדקה, אדם רואה שצריך — נותן לו. בכל זאת אדם עושה, נכון, יש מעלות, יש דרגות, אבל בסך הכול צדק אמר יִברא, למה שכולו צדקות.

השלום אמר: אל יִברא! למה? שכולו קטטות. כל היום אדם עסוק במריבות — סיים לריב עם אשתו, עובר לריב עם השכן, סיים לריב עם השכן, רב עם זה שחתך אותו בכביש, סיים לריב איתו — בא לריב בבית הכנסת. כולו קטטות. כל היום מריב.

עכשיו: מה עושה הקדוש ברוך הוא? יש כאן תיקו — שניים ושניים. מצד אחד החסד והצדק אומרים "יִברא", האמת והשלום אומרים "לא יִברא". מה עושה הקדוש ברוך הוא? נטל את האמת והשליך אותה לארץ, שנאמר: "וְתַשְׁלֵךְ אֱמֶת אַרְצָה". עכשיו יש רוב — שניים אומרים יִברא, אחד אומר לא יִברא.

אמרו מלאכי השרת לקדוש ברוך הוא: "ריבונו של עולם, ככה אתה עושה לתכסיס עדייך? אתה מבזה את החותם שלך?" הרי חותמו של הקדוש ברוך הוא הוא אמת — כך אתה הורג אותה? אמרו לו: ריבונו של עולם, תחזיר את האמת חזרה! והחזיר אותה הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח" — הביא אותה חזרה מהארץ.

על כל פנים, רבותיי, נמצאנו למדים מדברי המדרש הזה, שבעצם האמת והשלום אמרו שלא לברוא את האדם, ובזכות מה בכל זאת נברא האדם? בזכות החסד והצדק — בזכות החסדים והצדקות שאדם עושה. רק בזכות זה נברא האדם, אחרת לא היה נברא.

"אבן מאסו הבונים" ו"ראש פינה" — רמז לחודש תשרי

לפי זה מפרשים בצורה נפלאה את דברי דוד המלך בתהילים: "אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה". "אבן" — ראשי תיבות: אומרים נעשה אדם בצלמנו — "אבן". "מאסו הבונים" — מי הם הבונים? המלאכים, שלא רצו לברוא אותו. הקדוש ברוך הוא אמר להם "נעשה אדם", אמרו: "ריבונו של עולם, מה אנוש כי תזכרנו?" — "אבן, נעשה אדם בצלמנו, מאסו הבונים" — ובכל זאת הקדוש ברוך הוא הקים אותו והעמידו "לראש".

באיזה יום נברא האדם? ראש השנה — כידוע, זה יום "תחילת מעשיך". "הייתה לראש" — למה? "פינה" — מה זה "פינה"? כתוב בתהילים "פִּנָּה" (בלי י' חסר), אלו ראשי תיבות: פתוח תפתח, כמו שקראנו בפרשה, נתון תתן, העבט תעביטנו לו די מחסורו אשר יחסר לו — "אבן". המלאכים אמרו למאוס בו, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא בנה אותו בראש השנה, בזכות מה? בזכות "פינה" — פתוח תפתח, נתון תתן, העבט תעביטנו, הענק תעניק לו. בזכות זה נברא האדם, בזכות זה הקדוש ברוך הוא ברא אותו ביום ראש השנה.

"עשר תעשר בשביל שתתעשר" — עיקרון האמונה בצדקה

יודעים אתם דברי הגמרא במסכת שבת, דף קיט עמוד ב'? הגמרא אומרת על "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ": "עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר". זה דבר פלא! אומרים לאדם: אתה רוצה להתעשר, אתה רוצה להיות עשיר? מה תעשה — תוציא! לכאורה זה פלא: אם אני עושה חור בשק ונופלים ממנו דברים, איך הוא מתמלא יותר? אם אני פותח ברז בחבית, איך היא תתמלא יותר? הפוך — היא תתרוקן.

כאן, רבותיי, מגיע השלב של האמונה בהשם יתברך. חז"ל מבטיחים, והשולחן ערוך פוסק זאת להלכה בהלכות צדקה: "אֵין אָדָם מֵעֲנִי מִן הַצְּדָקָה, וְלֹא דָּבָר רָע וְלֹא הֶזֵּק נַעֲשֶׂה עַל יָדָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם". זה קשה מאוד בשכל להבין. בשכל — אתה מסתובב עם מאה שקל בכיס, יוצא ממוסך, רואה שיהיה לך מישהו שצריך, אתה נותן לו את המאה שקל. אחר כך אתה בא לחנות, בא לירקות בשוק, ממשש בכיס — אין מאה שקל בכיס! לאן הלך? נתת אותו לצדקה.

אבל אתה צריך להאמין, רבותיי — וכאן מגיע שלב האמונה — שאין אדם מתעני מן הצדקה. להפך: כל מה שאתה נותן, לא רק שלא יחסר לך, אלא יחזור אליך בכפלי כפליים.

כך כותב הרמב"ן, בהשגותיו על ספר המצוות, על המצווה "וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ": אל תחשוב שבגלל שנתת יחסר ממך. כלומר, יש אדם שלא נותן בכלל, ויש אדם שנותן צדקה — אבל בתוך הלב הוא מרגיש "חבל שנתתי, כמה יכולתי עכשיו להיות לי". אומר הרמב"ן: שידע — שגם אם אדם נותן ורע לבבו, הוא עובר על ציווי התורה "ולא ירע לבבך בתתך". אלא הוא צריך להאמין באמונה שלמה, שכל מה שהוא נותן — הקדוש ברוך הוא יחזיר לו, בכפלי כפליים.

וזהו שכתוב "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" — אתה צריך להאמין שכשאתה נותן, הקדוש ברוך הוא יחזיר לך את זה ממקום אחר, בכפלי כפליים. מי שלא מאמין בזה — עובר על מה שהתורה אומרת "ולא ירע לבבך בתתך לו".

"בשמאלה עושר וכבוד" — רמז לצד ולנקודה

על פי זה מסבירים גם את הפסוק "אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ, בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד". אם אתה רוצה עושר וכבוד, מה צריך לעשות? מה זה "בשמאלה"? אם קוראים את המילה עם השי"ן ימנית (הנקודה בצד ימין) — יוצא "עֹשֶׁר", אתה מתעשר. אבל אם קוראים אותה שמאלית (הנקודה בצד שמאל) — יוצא "עֶשֶׂר", מ"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר". אומר: "בשמאלה עושר וכבוד" — אתה רוצה עושר וכבוד? שים את הנקודה בצד שמאל! אם תחפש את הנקודה בימין, תחפש את האושר — לא תקבל אותו. אבל אם תשים אותה בשמאל ותקרא "תְּעַשֵּׂר" — תזכה לעושר וכבוד.

לפי זה מסבירים גם את דברי חז"ל: "הָרוֹצֶה לְהַחְכִּים — יַדְרִים, הָרוֹצֶה לְהַעֲשִׁיר — יַצְפִּין". צד צפון הוא צד שמאלו של העולם — אם אדם עומד פניו למזרח, אחוריו למערב, הדרום לימינו והצפון לשמאלו. "הרוצה להעשיר יצפין" — אתה רוצה עושר, תצפין: קח את הנקודה, שים אותה בצד צפון (שמאל), קרא "תְּעַשֵּׂר" — ועל ידי זה אתה בטוח תתעשר, ורבותיי, אדם זוכה גם לאושר.

"עשר תעשר ותמצא מזלך"

אומר המדרש — יש מדרש פלאי — "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר": זהו שאמר אברהם ללוט "אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה, וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה". אדם קורא זאת, רבותיי, ולא מבין מה הקשר בין "עשר תעשר" לבין מה שאמר אברהם ללוט בפרשת לך־לך. אומר רבותיי, המדרש: אמר אברהם ללוט — הקדוש ברוך הוא אומר לאדם: אם אתה לוקח את הנקודה ושם אותה בצד שמאל וקורא "עֶשֶׂר תְּעַשֵּׂר", אתה לא מחפש את האושר אלא את המעשר — "והימינה" — אני לוקח את הנקודה ושם אותה בצד ימין. במה תזכה? בעושר, בכבוד, בכסף. "עם השמאל וימינה" — אבל "עם הימין", אם אתה לוקח את הנקודה ושם אותה בצד ימין ומחפש את העושר, את הכסף — אומר הקדוש ברוך הוא: אני לוקח את הנקודה ושם אותה לך בשמאל. תקבל רק את המעשרות, רק חלק ממה שיכולת להרוויח.

אומר המדרש: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" — אמר אברהם ללוט "אם השמאל ואימינה, ואם הימין ואשמאילה". אם אתה שם נקודה בצד שמאל — הקדוש ברוך הוא שם לך אותה בימין, ואתה זוכה לאושר. אם אתה מחפש את הנקודה בצד ימין — לחפש התעשרות — ממילא הקדוש ברוך הוא שם לך אותה בצד השני.

זה מה שכתוב במשנה, במסכת אבות פרק ג' משנה י"ג: "מָסֹרֶת סְיָג לַתּוֹרָה, מַעַשְׂרוֹת סְיָג לָעֹשֶׁר". "מסורת" — הכוונה: התורה ניתנה לנו בלי ניקוד, בלי טעמים; המסורת מלמדת אותנו כיצד לקרוא, וזהו "סייג לתורה". ומה הקשר ל"מעשרות סייג לעושר"? הרי בתורה כתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר" בשי"ן שמאלית (מעשר), ואיך דורשים ממנה "עֹשֶׂר" בשי"ן ימנית? אומר: המסורת — כיצד לקרוא — היא "סייג לתורה", זהו גדר. יש את הקריאה, אבל חז"ל יכולים לדרוש גם ממה שכתוב. וממילא, המשך המשנה "מעשרות סייג לעושר" מלמד: אתה מעשר בשביל שתתעשר, מכיוון שהמסורת היא סייג לתורה, המעשרות הם סייג לעושר.

אתם יודעים, המדרש אומר דבר כזה: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר וְתִמְצָא מַזָּלְךָ". מוסיף המדרש על מה שכתוב אצלנו בפרשה את המילים "ותמצא מזלך" — תמצא את המזל שלך. פשוטו של דבר: אם אדם נותן מעשרות, אז אפילו אם המזל שלו הוא מזל בעייתי — אומרת הגמרא במסכת חגיגה: יש שלושה דברים שלא תלויים בזכות אלא במזל: בנים, חיים ומזונות. הפרנסה, אומרת הגמרא, תלויה במזל — כמו שאמר הקדוש ברוך הוא לרבי אלעזר בן פדת בגמרא המפורסמת במסכת תענית: "אתה רוצה שאני אהפוך את כל העולם ואברא אותו מחדש, ואולי תיברא במזל של עשירות?" — כי זה תלוי במזל, לא בזכות. אמר לו: "לא, אם ככה — איני רוצה".

על כל פנים, זה הפשט. אבל רבותיי, יש כאן עומק בדברי המדרש "עשר תעשר ותמצא מזלך". אומר המדרש: אם נעשר (ניקח עשירית) את אותיות המילה "תעשר" — ת' בגימטרייה 400, נעשר אותה: 40 = מ'. ע' בגימטרייה 70, נעשר אותה: 7 = ז'. ש' בגימטרייה 300, נעשר אותה: 30 = ל'. ר' בגימטרייה 200, נעשר אותה: 20 = כ'. יוצא: מ־ז־ל־כ = "מזלך"!

אומר המדרש: אם אתה מעשר את המילה "תעשר" — אתה מוצא "מזלך". זה סימן לאדם, רבותיי: שאם אדם מעשר, גם אם מזלו הוא מזל של עניות, שלכאורה היה צריך להישאר בעוני — על ידי שהוא מעשר, מזלו מתהפך ומתגבר מאוד. ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שהכול נהיה בדברו. אמן ואמן.

"זרעך" ו"רע" — הזיכוך שבתוך המעשר

כיוצא בזה, גם כן כתוב: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה". תסתכלו גם כאן — טמון כאן סוד. מה זה "תבואת זרעך"? במילה "זַרְעֶךָ" יש את האותיות ז' ו־ע' עוקפות, ובאמצע יש "רע". אם אתה לוקח את המילה "רע" — רע בגימטרייה 270 — ומעשר אותה, כמה יוצא? 27, שהם "זך". אומר: אם אתה מעשר את הרע, ומוציא ממנו עשירית, אתה מוצא שבכל יהודי, בסופו של דבר, יש זך — יש בו נקודה טובה. באמת, הרע איננו הוא עצמו; הוא באמת טוב, רק הרע מסובב אותו.

זהו שכתוב "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ" — איך כתובה המילה "זרעך"? באמצעה יש "רע". "רע" בגימטרייה 270, ולפניה ואחריה יש ז' וכ' (זַ־רְעֶ־ךָ). אם אתה מעשר את ה"רע" — שהוא 270 — אתה מקבל 27, שהוא ה"זך" — אתה מקבל את החלק הנקי.

מעשה בבנימין הצדיק

אתם יודעים, יש גמרא מפורסמת במסכת בבא בתרא, דף י"א עמוד א', שכולם מכירים. אומרת הגמרא: תניא, אמרו עליו על בנימין הצדיק שהיה ממונה על קופה של צדקה — היה גבאי צדקה, ממונה על קופת הצדקה.

אומרת הגמרא: פעם אחת הייתה שנת בצורת — לא ירד גשם. ובזמנם, כשלא היה גשם, זה כמו שהיום היינו אומרים שכל הבורסה נופלת, אנשים פושטים רגל, מוכרים את בתיהם ואין להם איפה לחיות. ברגע שאין גשם — אין מה לאכול, אין מה לשתות. לא כמו היום, שהכול מיובא ומגיע ממקום אחר. בזמנם, אין מים ואין מה לאכול.

באה אישה אחת לבנימין הצדיק ואמרה לו: "רבי, פרנסני, אין לי מה לאכול, פרנס אותי." אמר לה בנימין הצדיק — ונשבע לה שבועה — שאין בקופת הצדקה כלום, הקופה ריקה, אין לו מאיפה לתת לה. אמרה לו: "רבי, אם אינך מפרנסני — הרי אני ושבעה בניי עומדים למות." אם לא תפרנס אותי, אני ושבעת ילדיי שתלויים בי — כולנו נמות.

מה עשה בנימין הצדיק? עמד ופרנס אותה משלו. למה מלכתחילה לא אמר לה מיד "בואי אני אפרנס אותך משלי"? למה בתחילה אמר לה שקופת הצדקה ריקה? חייבים לומר שגם לו עצמו לא היה כסף פנוי — אילו היה לו, כנראה שהיה אומר לה מלכתחילה שיסתדר. מכיוון שנשבע לה שאין בקופה כלום, כלומר גם הוא עצמו לא היה לו הרבה — ובכל זאת התאמץ, איכשהו הצליח ופרנס אותם.

אומרת הגמרא: לימים חלה ונטה למות. בנימין הצדיק נעשה חולה, ועמד להיפטר מן העולם, בקיצור ימים ושנים. אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: "אתה כתבת בתורתך: כל המקיים נפש אחת מישראל — כאילו קיים עולם מלא. אדם זה קיים נפש אחת — בנימין הצדיק עמד ופרנס אישה ושבעת בניה — ואתה לוקח אותו מן העולם בקיצור ימים ושנים?!" זה האריכות ימים שהתורה הבטיחה?

מיד — אומרת הגמרא — קרעו לו את גזר דינו, וקיבל תוספת חיים של עוד עשרים ושתיים שנה. בזכות הצדקה שעשה, שפרנס אותה, גם קרעו לו את גזר דינו וגם הוסיפו לו עוד עשרים ושתיים שנות חיים. צדקה תציל ממוות.

חשבון הברכות: מדוע דווקא עשרים ושתיים שנה?

נשאלת השאלה, שואלים רבותינו: למה דווקא עשרים ושתיים שנה? כתבו רבותינו מהלך גאוני בעניין הזה. הגמרא במסכת סוטה, דף כ' עמוד ב', אומרת: כשהסוטה שותה מהמים שבהם נמחק שמו של הקדוש ברוך הוא, יכול להיות שהיא נענשת מיד, שבטנה תצבה וירכה תיפול. אבל אם יש לה זכות — הזכות יכולה לתלות לה את העונש. הגמרא מביאה כמה דעות; לפי הדעה שכולם מסכימים עליה — הזכות תולה שלושה חודשים, "עד שֶׁיִּוָּדַע העובר", שזה השיעור שאם מזינתה עד שייוודע עוברה, כלומר עד שהעובר ניכר — שלושה חודשים לפחות. אם יש לה זכות, אם יש לה איזו מצווה, המצווה תולה לה שלושה חודשים.

עוד אומרת הגמרא, במסכת בבא בתרא דף ט' עמוד א': אדם שנותן פרוטה לעני — בכמה ברכות מתברך? בשש ברכות. והמפייס אותו בדברים — בכמה ברכות מתברך? באחת עשרה ברכות.

עכשיו נעשה חשבון: לבנימין הצדיק היו אחת עשרה ברכות (שהרי מסתבר שגם פייס אותה בדברים, לא רק נתן לה צדקה — אף שזה לא כתוב מפורש בגמרא). כל ברכה יכולה לתלות לו כמה זמן? אמרנו — שלושה חודשים. אז בוא נעשה חשבון: 3 × 11 = 33. עכשיו זה מוכפל בכמה אנשים? לא רק בן אדם אחד — שמונה אנשים (היא ושבעת בניה). אז 33 × 8 = 264.

זאת אומרת, הוסיפו לו על חייו 264 חודשים. 264 חודשים, רבותיי, זה בדיוק 22 שנה. זאת אומרת: לא לחינם הוסיפו לו 22 שנה על חייו, אלא מפני שהזכות תולה את הגזירה — הזכות תולה את גזר דין המיתה למשך שלושה חודשים. יש כאן 11 זכויות (ברכות), 3 חודשים כל אחת, כפול שמונה אנשים — ויוצא 264 חודשים, שהם בדיוק 22 שנה.

לפי זה גם מסבירים את מה שהתורה אומרת: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". אמרנו: "נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה". מה זה "בגלל הדבר הזה"? אמרנו שנותן צדקה לעני מתברך בכמה ברכות — שש. והמפייסו — אחת עשרה. ואם הוא גם נתן לו וגם פייס אותו — ביחד כמה ברכות? 11 + 6 = 17. אומרת התורה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה" — "הַזֶּה" בגימטרייה 17! "כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוהיך" — שאתה נותן לו צדקה וגם מפייס אותו — אתה מתברך רבותיי בשבע עשרה ברכות. בזכות זה אתה מתברך.

"וצדקה תהיה לנו" — עיקרו של חודש אלול

הנה אנחנו נמצאים בפתחו של חודש אלול — עוד מעט מגיע חודש אלול, בשבוע הבא ראש חודש. לכן, "ראה" — אמרו דורשי רשומות — היא הפרשה שנקרא אותה תמיד לפני ראש חודש אלול. למה "ראה"? ראשי תיבות: ראשון אלול הגיע — "ראה — אלול הגיע".

יודעים אתם, דיברנו על זה כמה וכמה פעמים: לכל אחד משנים עשר החודשים יש צירוף הוי"ה משלו. כשאדם אומר בתפילת מוסף של ראש חודש "בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים" — כותב רבנו החיד"א, שיכוון בצירוף הוי"ה של אותו החודש, ובזכות זה — סגולה שכל התפילות שיתפלל באותו החודש יהיו מקובלות ורצויות יותר, שיהיה להן סיכוי גדול יותר להתקבל לפני הקדוש ברוך הוא.

מה הצירוף של חודש אלול, שתכף יגיע? הצירוף שלו יוצא מהפסוק: "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי" — סופי התיבות. "וצדקה" מסתיים באות ה', "תהיה" מסתיים באות ה', "לנו" מסתיים באות ו', "כי" מסתיים באות י'. זה בא ללמד אותך שעיקרו של חודש אלול הוא "וצדקה תהיה לנו" — כפי שאנו אומרים בתפילה: "לְךָ ה' הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים". שידע האדם, רבותיי, שעיקר העבודה של חודש אלול היא מצוות הצדקה — שעל ידי הצדקה שאדם נותן, כמו שביארנו, גם אם חס וחלילה נגזרה עליו גזרה רעה — הקדוש ברוך הוא מבטל אותה, וכמו שאמרנו: "כי בגלל הדבר הזה יברכך".

חזרה לפתיחת הפרשה: מהי הברכה האמיתית?

וזה, רבותיי, מתקשר לתחילת הפרשה שלנו. הפרשה פותחת במילים: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה — אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת ה' אֱלֹהֵיכֶם… וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ".

תשאלו בן אדם: תגיד לי, מי הוא מבורך בעיניך? מי הוא אדם שיש לו ברכה בעיניך? מי הוא מבורך — זה שעכשיו בקיץ יכול לנסוע לשווייץ, לדאבוס, ליִבוֹאה? זה מבורך? זה שנכנס לרכב וכולם מסתכלים עליו איזה רכב הוא נוסע — יש לו ברכה? ומי יש לו קללה? מי שלא גומר את החודש — זו קללה. מי שהמשכנתא הורגת אותו — זו קללה. ככה אנשים רגילים לחשוב.

התורה אומרת לנו משהו אחר לגמרי: "הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ". שמעו איך אומר שמואל הנביא לשאול, אחרי שלא הרג את עמלק: "הַחֵפֶץ לַה' בְּעֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל ה'? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב, לְהַקְשִׁיב מֵחֵלֶב אֵילִים". הברכה האמיתית, רבותיי, שאדם שומע — זו הברכה. שאדם שומע לתלמידי חכמים, שומע בקול ה' — זו הברכה האמיתית.

בעל הטורים: "את הברכה" מול "והקללה"

שימו לב, רבותיי, אומר כך כותב בעל הטורים: כתוב "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ". במילה "הברכה" כתוב "אֶת הברכה", ואילו בקללה לא כתוב "את הקללה" אלא רק "והקללה". למה?

יש לנו כלל: כל מילת "אֵת" שבתורה באה לרבות. "אֵת אָבִיךָ וְאֵת אִמֶּךָ" — לרבות אחיך הגדול. "וְאֶת" — לרבות מי? גם את אחיו של הבל, לרבות שנולדו איתו תאומות, וכן הלאה. המילה "את" באה לרבות. בברכה כתוב "את הברכה" — כי הברכה צריכה להיות בריבוי, בשפע. אבל בקללה לא כתוב "את הקללה" — לא צריך אותה בריבוי, "והקללה" — מספיק חלק מהקללה, לא צריך את כל הקללה.

מוסיף על זה רבנו יעקב בעל הטורים: אם תסתכלו בברכות ובקללות שבפרשת בחוקותיי — פרשת בחוקותיי מתחילה "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ", באיזו אות מתחילות הברכות? באות א'. ובאיזו אות הן מסתיימות? "וְהוֹלַכְתִּי אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת" — מסתיימות באות ת'. לרמוז לך שכל הברכות נמצאות מא' עד ת' — כל האותיות.

אחר כך מתחילה הקללה: "וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ" — מתחילה באות ו', ומסתיימת "אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה" — באות ה'. אומר בעל הטורים: שים לב — זה מה שהתורה כותבת גם אצלנו בפרשה: "את הברכה" — הברכה נמצאת מא' עד ת' (מ"אם בחוקותיי" עד "והלכתם קוממיות"). ולעומת זאת "והקללה" מתחילה באות ו' ומסתיימת באות ה' — "ואם לא תשמעו" עד "אשר דיבר ה' ביד משה" — כי אלו אותיות סמוכות זו לזו (ו-ה), לומר לך שהקללה לא תהיה בריבוי, הקללה תהיה מעטה.

סופי תיבות "תורה"

אומר בעל הטורים: "אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" — תסתכלו על האותיות האחרונות של כל מילה: "את" מסתיימת ב־ת', "הברכה" מסתיימת ב־ה', "אשר" מסתיימת ב־ר', "תשמעו" מסתיימת ב־ו'. מה מקבלים? ת-ה-ר-ו — סופי תיבות "תוֹרָה"! בא לרמוז לך שהברכה האמיתית, רבותיי, מהי? רק התורה הקדושה. איך אומרת הגמרא? "אֵין טוֹב אֶלָּא תוֹרָה", שנאמר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ". מה הוא טוב אמיתי? אין טוב אמיתי אלא תורה — כל השאר הוא שקר.

האות ט' שבלוחות השניות

אתם יודעים שבעל הטורים כותב בפרשת ואתחנן: בלוחות הראשונות שקיבלנו בפרשת יתרו, בעשרת הדיברות, מופיעות כל אותיות האל"ף-בי"ת, כולל האותיות הסופיות — מנצפ"ך. יש רק אות אחת שאינה מופיעה בלוחות הראשונות. איזו אות? האות ט'. היא לא מופיעה בכל עשרת הדיברות שבלוחות הראשונות. למה? כי האות ט' מסמלת טוב — כמו שכתוב: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב", והיא אותיותיה הראשונה בתורה המופיעה בהקשר של "טוב".

אומרת הגמרא במסכת ברכות: הרואה אות ט' בחלום — סימן יפה לו. [יש לוודא את מקור המקומו המדויק בגמרא] אומר: מכיוון שידע הקדוש ברוך הוא שהלוחות הראשונות עתידות להישבר, לא רצה שתיפסק "טובתן" של ישראל — שאם האות ט' הייתה מופיעה שם, ברגע שהלוחות נשברו כביכול הייתה נפסקת טובתם של ישראל. מה עשה הקדוש ברוך הוא? האות ט' לא הופיעה שם כלל.

והיכן היא כן מופיעה? בלוחות השניות, שקיבלנו בפרשת ואתחנן. בעשרת הדיברות שכתובות שם — האות ט' מופיעה לא פעם אחת אלא פעמיים: פעם אחת ב"בְּזְרֹעַ נְטוּיָה", ובפעם השנייה בדיבר כיבוד אב ואם — "לְמַעַן יַאֲרִיכֻן יָמֶיךָ וּלְמַעַן יִיטַב לָךְ". האות ט' מופיעה פעמיים — לרמוז לך: פעמיים טוב לאדם ששומר תורה ומצוות — גם בעולם הזה וגם בעולם הבא.

ולכן אומר בעל הטורים: עשרת הדיברות האחרונות שבלוחות השניות יתרות על הדיברות שבלוחות הראשונות — יש בהן יותר מילים. כמה מילים בדיוק יותר בלוחות השניות מאשר בראשונות? בדיוק שבע עשרה תיבות, כמניין "טוֹב" — לרמוז: "אַךְ טוֹב לְיִשְׂרָאֵל". אדם ששומר תורה ומצוות — אין לו ברכה ואין לו טוב יותר מזה.

השם יזכנו על דבר כבוד שמו. "בָּרוּךְ ה' לְעוֹלָם, אָמֵן וְאָמֵן." אמן, אמן.

הפרשת תרומות ומעשרות

אחת מהמצוות התלויות בארץ היא הפרשת תרומות ומעשרות (עליה למדנו גם בפרשת 'קורח').

מה הם סוגי התרומות והמעשרות שצריך לתת מהיבול?

ישנם כמה סוגים של תרומות ומעשרות שאנו צריכים לתת מהיבול שגדל בשדה מדי שנה:

• 1. תרומה גדולה
• 2. מעשר ראשון
• 3. תרומת מעשר
• 4. מעשר שני
• 5. מעשר עני

מהי הכמות שיש לתת לכל אחד מסוגי התרומות והמעשרות?

תרומה גדולה – מהתורה יכול לתת כמה שליבו חפץ, וחכמים קבעו לתת אחד מחמישים (מדה בינונית). תרומה גדולה ניתנת לכהן.

מעשר ראשון – עשירית מכלל התבואה (לאחר שהופרשה ממנה תרומה גדולה). המעשר הראשון ניתן ללוי.

תרומת מעשר – הלוי נותן לכהן עשירית ממה שקיבל (אחד ממאה מכלל התבואה).

מעשר שני – בשנה הראשונה, השנייה, הרביעית והחמישית (סימן לזכירה – אבד"ה) לשמיטה, מפרישים בנוסף לכל אלה עשירית ממה שנשאר (אחרי שהפרשנו תרומה גדולה לכהן ומעשר ראשון ללוי). מעשר זה נקרא מעשר שני, והוא נשאר ברשות בעליו, אלא שמותר לאכלו רק בירושלים, ואסור לאכלו מחוץ לחומת ירושלים.

הרחבה: גם הנדרים, הנדבות והביכורים, כולם נאכלים רק במקום שבחר ה' – בתוך ירושלים, ולא מחוצה לה. גם לכהנים אסור לאכול מחוץ לחומת ירושלים את הבכורות שקיבלו מהבקר ומהצאן.

מעשר עני – בשנה השלישית ובשנה השישית לשמיטה, מפרישים עשירית ממה שנשאר, ונותנים אותו לעניים (במקום מעשר שני, שלא ניתן בשנים אלו).

 

אזהרה לשמור על הלוי

התורה מוסיפה ציווי מיוחד לדאוג ללוי שגר בארץ ישראל – 'השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך'. תפקידם של הלויים הוא ללמד תורה לעם ישראל, ועלינו לדאוג לפרנסתם כדי שיוכלו למלא את תפקידם.

לכן, אם אין לאדם מעשר ראשון לתת ללוי – עליו לתת לו מעשר עני (כגון שכבר נתן את המעשר הראשון ללוי אחד, וכעת יש לוי אחר שצריך פרנסה), ואם גם מעשר עני אין לו (כגון שכבר נתנו או שלא היה לו יבול להפריש ממנו) – יתן לו לאכול ולשמוח בבשר השלמים שהוא מביא מהנדרים ומהנדבות שלו.

מתוך עלון משכן שילה על פרשת ראה עמודים 60-61.