טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה רפה):

"מצות עשה על כל אדם מישראל לדעת שיש אלוה אחד קדמון, והוא ברא כל הנמצאות, והוא מנהיג הכל, והוא שהוציאנו ממצרים. ושורש מצוה זו לכל התורה כולה, ובלעדה אין קיום לשום מצוה. כי כל המצוות כולם הם תלויות בה. וכיצד יקבלו בני אדם מצוות אם אינם יודעים מי הוא המצווה?"

ספר החינוך רואה בדיבר זה **מצוות עשה יסודית לדעת ולהכיר בקיומו של אל אחד ויחיד**, בורא עולם ומנהיגו. יציאת מצרים מוצגת כהוכחה חותכת להשגחתו הפעילה של ה'. ההכרה הזו היא **הבסיס והשורש לכל התורה והמצוות כולם**, שכן בלעדיה אין טעם או משמעות לקבלת מצוות ממי שאינו מוכר כבורא ומצווה.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• מצוות האמונה במציאות ה': חובת הלב להאמין כי ה' קיים והוא בורא כל העולם ומנהיגו. (מקור: הרמב"ם, ספר המצוות, מצוות עשה א'; ספר החינוך, מצווה רפה).
• מצוות אהבת ה': מתוך הכרת הטוב והגדול של ה', נובעת חובה לאהוב אותו. (מקור: דברים ו', ה').
• מצוות יראת ה': יחד עם האהבה, ישנה גם יראת כבוד מפני גדולתו של ה'. (מקור: דברים ו', יג).
• מצוות קידוש השם: חיים על פי התורה באופן שמביא כבוד לה' בעיני הבריות. (מקור: ויקרא כ"ב, לב).

דוגמאות מהחיים ל"אנוכי ה' אלוהיך":

• הכרת תודה: כשאתה רואה את נפלאות הטבע (שקיעה, לידת תינוק) וחש תודה לבורא על קיומם ועל יופיים.
• התמודדות עם קשיים: גם כשיש אתגרים, לזכור שיש כוח עליון שמנהיג את העולם ויש מי שניתן לסמוך עליו.
• חיפוש משמעות: ההבנה שיש בורא לעולם נותנת משמעות גדולה יותר לקיום ולמטרות החיים.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה רפ"ה):

"מצות עשה על כל אדם מישראל לבלתי היות לו אלהים אחרים זולת השם יתברך, אלא שישים כל כוונת מחשבתו ופעולתו עליו לבדו, וכי אין שום מציאות זולתו אלא הוא. והאמת כי דבר זה אחד משורשי הדת, שהרי כל המצוות תלויות בה. וכיצד יצפה האדם עזרה מאחרים ויניח המקור והעיקר?"

הדיבר אוסר על **ייחוס כוח או סמכות אלוהית לכל גורם אחר מלבד ה'**. זוהי מצווה המחייבת את האדם להפנות את כל מחשבתו ופעולותיו כלפי האל לבדו, מתוך הכרה שאין שום מציאות או כוח אמיתי זולתו. איסור זה הוא שורש חיוני לדת, שכן כל סטייה ממנו מערערת את יסודות האמונה והקשר עם ה'.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• איסור עבודה זרה (בכלל): אסור לעבוד שום דבר או ישות אחרת מלבד ה'. (מקור: התורה (דברים יג, ה); הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק ג').
• איסור עשיית פסל ומסכה: איסור יצירת דמות או צורה כלשהי לצורך עבודה זרה. (מקור: שמות כ', כ; הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק ג', הלכה ד').
• איסור אמונה בכוחות חיצוניים או מאגיה: נתינת כוח לגורמים שאינם ה' ועסק בכישופים, ניחוש ועוד. (מקור: דברים יח, י; הרמב"ם, הלכות עבודה זרה פרק יא').

דוגמאות מהחיים ל"לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני":

• לא להשתחוות לכסף: לא לראות בעושר או בהצלחה חומרית את המטרה העליונה, אלא אמצעי לחיים טובים.
• לא להעריץ סלבריטאים באופן מוחלט: להבין שכל אדם הוא בשר ודם ואינו מושלם, ולא לייחס לו כוחות על-אנושיים.
• להימנע מאמונות טפלות: לא לתלות את הצלחתך או כישלונך בגורמים חיצוניים כמו "מזל רע" או "עין הרע" באופן מוחלט, אלא להאמין שפרנסה והצלחה מגיעים מה'.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה רפ"ז):

"מצות לא תעשה שלא ישבע אדם בחי השם לשקר, ולא יתייחס לדבר שקר. והדיבור נוהג בזכר ונקבה בכל מקום. וזה דבר גדול מאד וקדוש ונורא, שהרי השם המפורש של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הוא, וכל העולם נברא בו, וכיצד יכניסו לתוכו דבר שקר ורמאות? וזהו גנאי וביזיון לשם יתברך, והוא חילול השם, ומי שמחלל השם אינו מתכפר לו אלא בייסורין ומוות."

הדיבר אוסר על **הישבעות לשקר בשם ה'**. ספר החינוך מדגיש את חומרת העבירה בכך ששם ה' הוא קדוש ונורא, ושימוש בו לשקר הוא **חילול השם** חמור. עונשו של חילול השם כבד ביותר ומעיד על זלזול בכבוד האל ובאמיתות דברו.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• איסור שבועת שקר: אסור להישבע בשם ה' על דבר שקר או על דבר עתידי שלא מקיימים. (מקור: הדיבר עצמו; תלמוד בבלי, מסכת שבועות כט ע"א).
• איסור חילול השם: כל מעשה של יהודי שגורם לגויים או לאנשים שאינם שומרי תורה לדבר בגנות ה' או התורה. (מקור: ויקרא כ"ב, ל"ב; הרמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ה', הלכה יא').
• איסור הזכרת שם שמיים לבטלה: שימוש בשם ה' לצורך שאינו לימוד תורה, תפילה, ברכה או מצווה. (מקור: מובא בפוסקים).
• איסור הפרת נדר או שבועה: מי שנשבע או נודר ולא מקיים, נושא את שם ה' לשווא. (מקור: במדבר ל', ג').

דוגמאות מהחיים ל"לא תשא את שם ה' לשווא":

• יושר במילים: לא להשתמש בביטויים כמו "בחיי אלוהים" או "ששמיים ייפלו" כאשר אתה יודא שאין אמת בדבריך.
• אמינות אישית: לשמור על המילה שלך, גם אם לא נשבעת. כאשר אתה אומר "אני מבטיח", לדעת שזו התחייבות רצינית.
• התנהגות ציבורית: להיות דוגמה חיובית ולהתנהג ביושר ובכבוד, במיוחד אם אתה נתפס כנציג של קבוצה דתית, כדי שלא יתחלל שם שמיים בגללך.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה רפ"ט):

"מצות עשה שנזכור יום השבת לקדשו, וזהו שנזכור שמו בכל עבודתנו ונוסיף בו קדושה וכבוד יותר על שאר הימים, ונקיימו במנוחה ממלאכה, ונקרא בו קדושת השם ויהיה לנו אות והוכחה על בריאת העולם. וכמו שכתוב בתורה 'כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש', וכמו כן אנו נעשה וננוח בו."

הדיבר הוא **מצוות עשה לזכור ולקדש את יום השבת**. הזיכרון מתבטא במנוחה מכל מלאכה ובקידוש בפה. השבת היא **אות והוכחה לבריאת העולם על ידי ה'**, ובשביתתנו אנו מדמים למעשה הבריאה של ה', ובכך מכירים ומהללים את הבורא.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• מצוות שמירת שבת: איסור ביצוע 39 אבות מלאכה ותולדותיהן בשבת. (מקור: שמות כ', י'; תלמוד בבלי, מסכת שבת עג ע"א).
• מצוות קידוש בפה: חובה לקדש את השבת בדברים, בדרך כלל על היין. (מקור: תלמוד בבלי, מסכת פסחים קו ע"א).
• מצוות עונג שבת: ליהנות מהשבת באמצעות אכילה, שתיה, שינה נעימה ועוד. (מקור: ישעיהו נח', יג; תלמוד בבלי, מסכת שבת קיח ע"א).
• מצוות כבוד שבת: לתת כבוד מיוחד לשבת עוד קודם כניסתה. (מקור: מדרש תנחומא, כי תשא פרק י').

דוגמאות מהחיים ל"זכור את יום השבת לקדשו":

• השבת כיום מנוחה: לנתק את הטלפון, לא לעבוד, ולנוח פיזית ונפשית מהשגרה השבועית.
• זמן משפחתי: להקדיש את הזמן למשפחה, שיחות, וארוחות משותפות ללא הסחות דעת חיצוניות.
• התעלות רוחנית: לנצל את השבת ללימוד תורה, תפילה, או התבוננות פנימית והתחברות לערכים רוחניים.
• הכנה לשבת: לנקות את הבית, להכין אוכל, ולדאוג לכל צרכי השבת מראש כדי להיכנס אליה בשלווה.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה שלג):

"מצות עשה על כל אדם מישראל לכבד אביו ואמו. וכיצד הוא הכבוד? שנותן להם מאכל ומשתה, ומלבוש, וכל צרכיהם, ומלווה אותם ובא עמהם, וכיוצא בזה. וכיצד הוא המורא? שלא ישב במקומו, ולא יסתור את דבריו, ולא יכריענו, וכיוצא בזה. והטעם במצוה זו, כי ראוי לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ועל אחת כמה וכמה להורים שטרחו בו כל כך והביאוהו לעולם הזה, וכל מה שהוא חייב להם, אינו יכול לשלם להם."

הדיבר מחייב **כיבוד ומורא כלפי ההורים**. **כיבוד** כולל דאגה לצרכים פיזיים (מזון, לבוש, דיור). **מורא** מתבטא ביראת כבוד (לא לשבת במקומם, לא לסתור את דבריהם). טעם המצווה הוא **הכרת הטוב בסיסית** כלפי מי שהביאו את האדם לעולם וטרחו בגידולו, חסד שאינו ניתן להחזרה במלואו.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• דאגה לצרכים פיזיים (כיבוד): האכלתם, השקייתם, הלבשתם וכל צרכיהם של ההורים. (מקור: תלמוד בבלי, קידושין לא ע"א).
• ציות לדברי ההורים (מורא וכבוד): חובה לציית להורים בענייני חולין, אלא אם כן דבריהם סותרים מצווה דתית. (מקור: תלמוד בבלי, קידושין לא ע"ב).
• הימנעות מביזוי ההורים (מורא): אסור לצעוק עליהם, לביישם או לקללם. (מקור: תלמוד בבלי, סנהדרין פד ע"ב).
• כבוד ההורים גם לאחר מותם: על ידי אמירת קדיש, לימוד תורה לעילוי נשמתם והזכרתם בכבוד. (מקור: תלמוד בבלי, ברכות כח ע"ב).

דוגמאות מהחיים ל"כבד את אביך ואת אמך":

• סיוע יומיומי: לעזור להורים בקניות, סידורים, או כל דבר שהם זקוקים לו במיוחד כשהם מתבגרים.
• הקשבה וכבוד: לתת להם לדבר, להקשיב לעצותיהם גם אם לא תמיד מסכימים, ולא לזלזל בדעתם או בניסיונם.
• ביקורים וקשר: לשמור על קשר קבוע, לבקר אותם ולדאוג שהם לא ירגישו בודדים.
• ייצוג בכבוד: לדבר עליהם בכבוד בפני אחרים, גם אם יש ביניכם חילוקי דעות.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה שלז):

"מצות לא תעשה שלא להרוג נפש מישראל, והאיסור גדול מאד. והטעם במצוה זו, כי השם ברוך הוא ברא את האדם בצלמו ובדמותו, והוא יחיד בעולם ומיוחד, וכיצד יבוא אדם אחר וימיתנו? וזהו גזל גמור, ורעבון שאין עליו כפרה. ובכלל האיסור שלא לגרום שום נזק לגופו של אדם, ולא להכותו הכאה שיש בה סכנה."

הדיבר הוא **איסור לאו חמור על הריגת נפש**. הטעם הוא מעמדו המיוחד של האדם שנברא **בצלם אלוהים**, וחיים הם מתנת האל. רצח נחשב "גזל גמור" שאין עליו כפרה. האיסור מורחב לכל **גרימת נזק גופני משמעותי**, ובפרט כזה שיש בו סכנה לחיים.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• איסור רצח בכוונה תחילה: הריגת אדם במזיד. (מקור: הדיבר עצמו; במדבר ל"ה, ט"ז-כ"ה).
• איסור התאבדות: אסור לאדם להרוג את עצמו. (מקור: נלמד בדרך דרש מ"לא תרצח"; שולחן ערוך, יורה דעה סימן שמ"ה, סעיף ג').
• איסור חבלה ופגיעה גופנית: איסור על גרימת פצע או נזק גופני לזולת. (מקור: תלמוד בבלי, בבא קמא פד ע"א).
• איסור הלבנת פנים ברבים: פגיעה חמורה בכבודו של אדם הנחשבת כ"שפיכות דמים". (מקור: תלמוד בבלי, בבא מציעא נח ע"ב).

דוגמאות מהחיים ל"לא תרצח":

• כיבוד חיי אדם: לדאוג לבטיחות בדרכים, להימנע מנהיגה מסוכנת, ולשמור על סביבה בטוחה כדי למנוע תאונות.
• שמירה על הבריאות: לא לסכן את הבריאות בכוונה (לדוגמה, שימוש בסמים, אלכוהול מופרז), שכן הגוף הוא פיקדון.
• כיבוד הזולת: לא להשפיל או לבזות אדם בפומבי, מה שעלול לגרום לו לבושה גדולה ונחשב כ"הלבנת פנים" (רצח נפשי).
• שמירה על השקט הנפשי: לא ללחוץ אחרים למצב של ייאוש או מצוקה נפשית קשה שעלולה לסכן אותם.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה שלח):

"מצות לא תעשה שלא יבוא איש על אשה נשואה, והעובר על זה חייב מיתת בית דין. והטעם במצוה זו, כי אנו בני אדם, וראוי לנו שנתגבר על תאוותינו ולא נהיה כבהמה. ועוד, כי כל העבירות שיש בין אדם לחברו ניכרות, אבל זו נסתרת, ומתוך כך אין עונש לה בעולם אלא אם כן מתגלית. ועוד, כי זה שורש לכל הריסה במשפחה ובחברה, שהרי אם לא תהא האשה ידועה למי היא שייכת, יהיו כל הבתים חרבים."

הדיבר הוא **איסור לאו מוחלט על קיום יחסי אישות עם אשת איש**. האיסור נובע מהצורך **לשלוט על התאוות** ולהתעלות מעל בהמיות. הניאוף, בהיותו נסתר, חמור במיוחד ומוביל **להרס המשפחה והחברה**, שכן הוא מערער את המוסד המשפחתי וטשטש את הייחוס.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מחשבתיים:

• איסור ניאוף (עם אשת איש): קיום יחסי אישות עם אישה נשואה. (מקור: הדיבר עצמו; ויקרא כ', י').
• איסור קריבה לעריות (ייחוד, נגיעה, הסתכלות): איסור על פעולות המהוות פתח או קירוב לעבירה. (מקור: במדבר ט"ו, ל"ט; הרמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק כא').
• איסור הוצאת זרע לבטלה: פגיעה בקדושת יחסי האישות. (מקור: בראשית ל"ח, ז'-י').
• מצוות צניעות: כללי לבוש, דיבור והתנהגות השומרים על קדושת האישות והמשפחה. (מקור: נלמד מפסוקים כלליים על קדושה וטהרה).

דוגמאות מהחיים ל"לא תנאף":

• נאמנות לזוגיות: לשמור על מסגרת הנישואין, להימנע מקשרים רומנטיים או אינטימיים מחוץ לנישואין.
• כבוד לגבולות אישיים: לכבד את המרחב האישי והרגשי של האחר, ולהימנע מהתנהגות שעלולה להתפרש כלא הולמת.
• שמירה על הצניעות: לדאוג ללבוש והתנהגות צנועים במרחב הציבורי, כדי לשמור על קדושת המין ולמנוע פיתויים.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה ש"ח):

"מצות לא תעשה שלא יגנוב אדם ממון חבירו כלל, בין שיגנוב ממנו דבר מועט ובין שיגנוב ממנו דבר מרובה. וכיצד היא גניבה? שייקח ממנו בחשאי, שלא בידיעת הבעלים. והטעם במצוה זו, כי הקיום בעולם תלוי בעניני ממונו של אדם, וכיצד יתקיים העולם אם כל אחד יבוא ויקח לחבירו? והתורה רצה לקיים את העולם וליישר את הבריות, וזה שורש לכל הסדרים והדינים שבין אדם לחברו."

הדיבר אוסר על **גניבת ממון בחשאי וללא ידיעת הבעלים**. הטעם המרכזי הוא **שמירה על קיום הסדר החברתי** והביטחון ברכוש הפרטי. גניבה מערערת את יציבות החברה ומונעת ממנה להתקיים. דיבר זה הוא "שורש לכל הסדרים והדינים שבין אדם לחברו".

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מוסריים:

• איסור גניבת ממון (קלאסית): לקיחת רכוש של הזולת בחשאי וללא רשות. (מקור: הדיבר עצמו (שמות כ', י"ב)).
• איסור גזל: לקיחת רכוש הזולת בכוח ובגלוי. (מקור: ויקרא י"ט, י"ג).
• איסור "גניבת דעת": הטעיית הזולת, הצגת מצג שווא כדי להפיק רווח. (מקור: תלמוד בבלי, חולין צד ע"א).
• איסור עושק שכר שכיר: אי תשלום שכר בזמן או הלנת שכר של פועל. (מקור: דברים כ"ד, י"ד).
• איסור ריבית: לקיחת תוספת על הלוואה ללא בסיס של רווח משותף. (מקור: ויקרא כ"ה, ל"ו-ל"ז).

דוגמאות מהחיים ל"לא תגנוב":

• החזרת רכוש: אם מצאת ארנק או חפץ יקר, לעשות כל מאמץ להחזיר אותו לבעליו.
• יושר כלכלי: לא לגנוב מהמעסיק (זמן עבודה, ציוד), לא לרמות במיסים, ולא להעתיק בעבודות או מבחנים.
• כבוד לקניין רוחני: לא להעתיק תכנים, מוזיקה או תוכנות באופן לא חוקי, אלא לשלם עבורם.
• הימנעות מ"גניבת דעת": לא למכור מוצר עם פגם ידוע מבלי לדווח עליו, ולא להציג את עצמך באור שווא כדי להשיג תועלת אישית.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה ש"ח):

"מצות לא תעשה שלא יעיד אדם על חבירו עדות שקר, ואין הפרש בין מזיק למתכוון, ובין מעיד דבר יחיד או דברים הרבה, ובין עדות ממון או עדות נפשות, הכל אסור. והטעם במצוה זו, כי אין קיום ליישוב העולם אלא אם כן האמת יצא לאור, והצדק יעשה. והעדות היא מפתח גדול לעניינים אלו, כי בה יבואו לדין, ובה יתבררו הדברים, וכיצד יתבררו אם העדות תהא שקר? זהו חורבן לכל הדינים ולכל היישוב."

הדיבר הוא **איסור לאו מוחלט על מסירת עדות שקר בבית דין**, בין לממון ובין לנפשות. טעם המצווה הוא **חיוניות האמת והצדק לקיום היישוב האנושי**. עדות היא מפתח מרכזי למערכת המשפט; אם היא תהיה שקרית, כל הדינים והסדר החברתי יתמוטטו.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מוסריים:

• איסור עדות שקר בבית דין: אסור להעיד על דבר שקר בפני בית דין. (מקור: הדיבר עצמו (שמות כ', י"ג); דברים י"ט, י"ח-י"ט).
• איסור הוצאת דיבה ולשון הרע: דיבור שקרי ומזיק (הוצאת דיבה) או דיבור שלילי ונכון אך מזיק (לשון הרע) על אדם אחר. (מקור: ויקרא י"ט, ט"ז).
• חובת הדיבור אמת והיושר: חובה לדבר אמת ולהיות ישר בכל דיבוריו ומעשיו. (מקור: ויקרא י"ט, י"א).
• איסור חנופה: התחנפות לאדם רשע או הבעת הסכמה לדברי שקר. (מקור: תלמוד בבלי, סוטה מא ע"ב).

דוגמאות מהחיים ל"לא תענה ברעך עד שקר":

• אמינות במבחנים ובעבודה: לא להעתיק, לא לזייף נתונים, ולא להציג מידע כוזב.
• הימנעות מרכילות מזיקה: לא להפיץ שמועות שקריות על אנשים, ולא לדבר לשון הרע גם אם הדברים נכונים אך עלולים לגרום נזק.
• יושר כלפי סמכויות: לא לשקר לשוטרים, לרשויות המס או לכל גוף ציבורי אחר.
• הגנה על חפים מפשע: אם אתה עד למשהו, להעיד את האמת גם אם זה לא נוח, כדי למנוע עיוות דין.

טקסט מקור נבחר מספר החינוך (מצווה תט"ו):

"מצות לא תעשה שלא יחמוד אדם את כל אשר לרעהו, ואפילו יהא רעהו הוא גוי. וכיצד היא חמדה? שיתאווה לבו ויתאמץ בכל כוחותיו להשיג דבר חבירו בעל כורחו. והטעם במצוה זו, כי אין דרך האמת והיושר שיתאוה האדם לדבר שאינו שלו, שזה מביא לידי גזל וחמס וכל מיני רשע. וכיצד יתקיים העולם אם כל אחד יחמוד את חבירו? וכדי שלא יבא אדם לזאת המדה הרעה, עליו להתרגל לקנות לו מדה טובה והוא ביטחון בהשם יתברך."

הדיבר אוסר על **התאווה והרצון להשיג רכוש או דבר השייך לזולת, בעל כורחו**. החמדה היא תשוקה פנימית עזה לדבר שאינו שלך. טעם האיסור הוא שחמדה היא **שורש לכל עבירות הממון** (גזל, חמס), והיא מערערת את הסדר החברתי. כדי להתגבר על מידה רעה זו, על האדם לפתח **ביטחון בה' ושמחה בחלקו**.

לדיבר זה ענפים ויישומים הלכתיים/מוסריים:

• איסור חמדת ממון הזולת (מחשבתית): האיסור הוא על התאווה הפנימית לדבר ששייך לחברך. (מקור: הדיבר עצמו; הרמב"ם, הלכות גזלה ואבדה פרק א').
• הקשר לגניבה וגזל: החמדה נחשבת לשורש שעלול להוביל לעבירות מעשיות של גניבה וגזל. (מקור: ספר החינוך).
• פיתוח מידות טובות – ביטחון ושמחה בחלקו: הדיבר קורא לפיתוח מידות כמו ביטחון בה' ושמחה במה שיש לאדם. (מקור: ספר חובות הלבבות, שער הביטחון).
• הימנעות מקנאה: החמדה קשורה בקשר הדוק לקנאה. (מקור: ספרות המוסר).

דוגמאות מהחיים ל"לא תחמוד":

• הכרת הטוב: להיות מרוצה ושמח בחלקך ובמה שיש לך, במקום להשוות את עצמך לאחרים ולחוש חסר.
• הימנעות מקנאה: לפרגן לאחרים על הצלחתם או רכושם, ולא לחוש צביטה בלב או רצון שגם לך יהיה אותו הדבר.
• ביטחון עצמי: להבין שכל אחד קיבל את חלקו ויש לו את הכישרונות והיכולות הייחודיים לו, ולא לחוש צורך לרדוף אחרי מה שיש לאחרים.
• התמקדות בעצמך: במקום לחמוד מה שיש לאחרים, להשקיע בשיפור מצבך ובקידום עצמי בדרכים ישרות.