ע"פ שיעורו של הרב יצחק כהן:

ע"פ שיעורו של הרב שניאור אשכנזי:

הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ

• רֶקַע וְשִׁלְטוֹן: אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שָׁלַט עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים וָשֶׁבַע מְדִינוֹת, מִקְצֵה הָעוֹלָם וְעַד קָצֵהוּ. הוּא לֹא הָיָה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, אֶלָּא אָדָם שֶׁעָסַק בִּמְלָאכָה בְּזוּיָה בְּעָבָרוֹ – שׁוֹמֵר אֻרְווֹת הַסּוּסִים שֶׁל מֶלֶךְ בָּבֶל (אֲשֶׁר הָיָה סָבָהּ שֶׁל וַשְׁתִּי). הוּא רָכַשׁ אֶת שִׁלְטוֹנוֹ בְּכֶסֶף רַב.
• אֹפִי: מְתֹאָר כְּמֶלֶךְ עָרִיץ, אַכְזָרִי, שִׁכּוֹר וְטִפֵּשׁ שֶׁרִשְׁעוּתוֹ הָיְתָה מִתְּחִלָּתוֹ וְעַד סוֹפוֹ. חֲזַ"ל מַסְבִּירִים כִּי שְׁמוֹ נִתַּן לוֹ שֶׁכֵּן כָּל הַשּׁוֹמֵעַ אֶת שְׁמוֹ הָיָה מְקַבֵּל "כְּאֵב רֹאשׁ". אַף שֶׁהָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, עֵינוֹ הָיְתָה צָרָה. הוּא הֶחְזִיק "כּוֹס שֶׁל כְּפִיָּה" מֻרְעֶלֶת כְּדֵי לְהַכְרִיחַ שָׂרִים לִשְׁתּוֹת (מִי שֶׁשָּׁתָה מֵת, וּמִי שֶׁסֵּרֵב הוּמַת עַל הַמְרָאַת פִּי הַמֶּלֶךְ).
• הַמִּשְׁתֶּה וַהֲרִיגַת וַשְׁתִּי: עָרַךְ מִשְׁתֶּה רַאַוְתָנִי בְּמֶשֶׁךְ מֵאָה וּשְׁמוֹנִים יוֹם לְכָל עַמּוֹ, וְעוֹד שִׁבְעָה יָמִים לְאַנְשֵׁי שׁוּשַׁן. בַּמִּשְׁתֶּה, שֶׁמַּטְּרָתוֹ הַנִּסְתֶּרֶת הָיְתָה לְהַכְשִׁיל אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, הֻשְׁקָה יַיִן יָשָׁן הַתּוֹאֵם לְגִילוֹ שֶׁל כָּל אָדָם, אַךְ לֹא נוּגְנָה בּוֹ מוּזִיקָה מִשּׁוּם שֶׁנִּסָּה "לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹן אִישׁ וָאִישׁ" (וְטַעַם מוּסִיקָלִי שׁוֹנֶה מֵאָדָם לְאָדָם). בְּשִׁכְרוּתוֹ צִוָּה עַל וַשְׁתִּי לְהוֹפִיעַ עֲרוּמָה לְפָנָיו בְּשַׁבָּת, וּמִשֶּׁסֵּרְבָה הֲרָגָהּ בְּעָצַת מְמוּכָן (הָמָן) – אַךְ כְּשֶׁהִתְפַּכַּח צִוָּה לְהָרֹג גַּם אֶת הַשָּׂרִים שֶׁיָּעֲצוּ לוֹ כָּךְ.
• הַקֶּשֶׁר עִם אֶסְתֵּר וְהַהַצָּלָה: עַל פִּי סוֹד הַזֹּהַר, אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לֹא נָגַע בְּאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מֵעוֹלָם, תַּחַת זֹאת, הִיא שָׁלְחָה אֵלָיו שֵׁדָה הַנִּרְאֵית כְּמוֹתָהּ (וּמִמֶּנָּה נָלְדוּ לוֹ יְלָדִים). בַּלַּיְלָה שֶׁלֹּא יָכֹל הָיָה לִישׁוֹן, הִכָּהוּ מַלְאָךְ מֵהַשָּׁמַיִם עַד שֶׁבִּקֵּשׁ מִסּוֹפְרָיו לִקְרֹא מִסֵּפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת, שָׁם נֶחְשַׂף שׁוּב לְמַעֲשֵׂה הַהַצָּלָה שֶׁל מָרְדֳּכַי.

הָמָן הָרָשָׁע

• מוֹצָא וְטֶבַע: הָמָן אֵינֶנּוּ פַּרְסִי כְּלָל, אֶלָּא עֲמָלֵקִי טָמֵא מִזֶּרַע אֱדוֹם וֶאֱלִיפַז (בֶּן עֵשָׂו). בַּלַּיְלָה הַיָּחִיד שֶׁבּוֹ הוֹתִיר שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת אֲגַג מֶלֶךְ עֲמָלֵק בַּחַיִּים בַּכֶּלֶא, הִתְעַבְּרָה מִמֶּנּוּ שִׁפְחָה וּמִמֶּנָּה נוֹלַד הָמָן. הָמָן הָיָה מְכַשֵּׁף, נוֹאֵף וְחוֹזֶה בַּכּוֹכָבִים, שֶׁעָשָׂה עַצְמוֹ כְּעֲבוֹדָה זָרָה וְדָרַשׁ הִשְׁתַּחֲווּת מִכֻּלָּם. הוּא נָשָׂא אֶת זֶרֶשׁ הַמִּרְשַׁעַת (וּמָצָא מִין אֶת מִינוֹ).
• עֲצוֹתָיו הָרָעוֹת: חֲזַ"ל מְזַהִים אֶת הָמָן עִם "מְמוּכָן", הַשַּׂר הַקָּטָן בְּפָּרַס, שֶׁמִּהֵר לְיַעֵץ לְהָרֹג אֶת וַשְׁתִּי כִּי הָיְתָה סוֹטֶרֶת בְּסַנְדָּלָהּ עַל פָּנָיו, וּכְדֵי לְהַעֲבִיר חֹק בַּמַּמְלָכָה שֶׁיְּאַפְשֵׁר לוֹ עַצְמוֹ לִשְׁלֹט בְּאִשְׁתּוֹ. הוּא זֶה שֶׁיָּעַץ לְאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ לַעֲרֹךְ אֶת הַמִּשְׁתֶּה וּלְהַכְשִׁיל בּוֹ אֶת יִשְׂרָאֵל בְּזִימָה וּזְנוּת כְּדֵי לְהַכְעִיס אֶת הָאֵל שֶׁשּׂוֹנֵא זִימָה. אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ מִנָּה אוֹתוֹ לְשֹׁמֵר הַסַּף בִּמְקוֹם בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שֶׁנִּתְלוּ.
• הַמַּפָּלָה מוּל מָרְדֳּכַי: בְּמִלְחֶמֶת מְדִינַת "הִינְדִי" (הוֹדוּ), כַּאֲשֶׁר שִׁמֵּשׁ כְּשַׂר צָבָא, בִּזְבֵּז אֶת כָּל אַסְפַּקְתּוֹ וְנֶאֱלַץ לִמְכֹּר אֶת עַצְמוֹ לְעֶבֶד לְמָרְדֳּכַי עֲבוּר מָזוֹן לַחֲיָלָיו. שְׁטַר הָעַבְדוּת נֶחְקַק עַל סֻלְיַת נַעֲלוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי. בָּאַרְמוֹן הָיָה מָרְדֳּכַי מֵרִים אֶת נַעֲלוֹ וּמַצִּיג אֶת הַשְּׁטָר לְהָמָן כְּדֵי לְהַרְתִּיחוֹ.
• הַתְּלִיָּה: בְּעָצַת זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ שֶׁרָצְתָה עֹנֶשׁ חָדָשׁ שֶׁלֹּא תִּעֵד הַתַּנַּ"ךְ מֵעוֹלָם, תִּכְנֵן לִתְלוֹת אֶת מָרְדֳּכַי. מֵאַחַר שֶׁלֹּא מָצָא עֵץ בְּגֹבַהּ חֲמִשִּׁים אַמָּה בַּטֶּבַע, הוּא פֵּרֵק אֶת תִּקְרַת בֵּיתוֹ שֶׁנִּבְנָה כְּמִגְדָּל. לַבַּסּוֹף נִתְלָה עַל אוֹתוֹ הָעֵץ עִם כָּל עֲשֶׂרֶת בָּנָיו בְּבַת אַחַת.

אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה

• יִחוּס וִיפִי: אֶסְתֵּר  יְתוֹמָה מִיּוֹם הִוָּלְדָהּ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (אָבִיהָ מֵת קֹדֶם לֵדָתָהּ וְאִמָּהּ בְּלֵדָתָהּ). הִיא גָּדְלָה אֵצֶל דּוֹדָהּ / בֶּן דּוֹדָהּ, מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף נְשָׂאָהּ לְאִשָּׁה כְּדִין. הִיא נוֹדַעַת כְּאַחַת מִשֶּׁבַע הַנְּבִיאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וְנֶחְשֶׁבֶת לְאַחַת מֵאַרְבַּע הַנָּשִׁים הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם. מְקוֹר שְׁמָהּ כִּי חָיְתָה כָּל חַיֶּיהָ בְּ"הֶסְתֵּר" וּבִצְנִיעוּת מִרְבִּית בְּבֵיתוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי.
• הַהֲכָנָה לַמַּלְכוּת: לַמְרוֹת שֶׁמָּרְדֳּכַי הֶחְבִּיא אוֹתָהּ מֵחַיָּלֵי הַמֶּלֶךְ, הַמַּלְאָךְ גַּבְרִיאֵל חֲשָׂפָהּ עַל מְנָת שֶׁתִּמְלֹךְ, וְהִיא נִלְקְחָה בְּעַל כָּרְחָהּ לָאַרְמוֹן. בְּבֵית הַנָּשִׁים נִסְתְּיְעָה בְּשֶׁבַע מְשָׁרְתוֹת אֲשֶׁר קָרְאָה בִּשְׁמוֹתֶיהֶן כְּדֵי לִזְכֹּר וְלָדַעַת מָתַי יוֹם הַשַּׁבָּת (הַמְּשָׁרֶתֶת "רֶגְוִיתָא" מָנְתָה אֶת הַשַּׁבָּת לְמַרְגּוֹעַ). בְּעֵת שְׁהוּתָהּ שָׁם נִזּוֹנָה רַק מִזֵּרְעוֹנִים וּפִצּוּחִים עַל מְנָת שֶׁלֹּא תֹּאכַל טְרֵפוֹת וְאוֹכֶל שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר (מִכָּאן הַמִּנְהָג לֶאֱכֹל פִּצּוּחִים בְּפוּרִים). טֶרֶם מַעֲמָדָהּ עָבְרָה שְׁנֵים עָשָׂר חָדְשֵׁי טִפּוּחַ מַדְהִימִים (שִׁשָּׁה בְּשֶׁמֶן הַמֹּר וְשִׁשָּׁה בִּבְשָׂמִים).
• הַהַכְתָּרָה וְהַסּוֹד הַמִּסְתּוֹרִי: לְאַחַר אַרְבַּע שְׁנֵי חִיפּוּשִׂים בָּהֶם אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ בָּדַק בְּתוּלוֹת וּנְשׂוּאוֹת בְּלִי הַצְלָחָה, שָׁבְתָה אֶסְתֵּר אֶת לִבּוֹ מִיָּד לְלֹא כָּל בַּקָּשָׁה מִצִּדָּהּ. עַל פִּי חָכְמַת וְסוֹד הַזֹּהַר, כְּדֵי לִשְׁמֹר עַל תֻּמָּתָהּ כְּאֵשֶׁת אִישׁ הִיא שָׁלְחָה לְאֲחַשְׁוֵרוֹשׁ "שֵׁדָה" כְּפִילָה בִּמְקוֹמָהּ וּמֵעוֹלָם לֹא הִזְדַּוְּגָה אִתּוֹ פִּיזִית.

מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי

• הַשֵּׁם וְהַיִּחוּס: מָרְדֳּכַי נִקְרָא "יְהוּדִי" שֶׁכֵּן כָּל הַכּוֹפֵר וּמְזַלְזֵל בַּעֲבוֹדָה זָרָה בְּפֻמְבִּי (כְּפִי שֶׁסֵּרֵב מָרְדֳּכַי לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְהָמָן) רָאוּי לְהִקָּרֵא "יְהוּדִי". הוּא בָּא מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עֻבְדָּה שֶׁהִצְדִּיקָה בְּפָנָיו שֶׁלֹּא לְהִשְׁתַּחֲווֹת לְעֵשָׂו וְלְזַרְעוֹ מֵאַחַר וּבִנְיָמִין טֶרֶם נוֹלַד בָּעֵת בָּהּ יַעֲקֹב הִשְׁתַּחֲוָה אֵלָיו בַּמִּקְרָא. הוּא חַי שָׁנִים רַבּוֹת לְמַעְלָה מֵאַרְבַּע מֵאוֹת, הָיָה חָבֵר סַנְהֶדְרִין, וּבָקִי בְּשִׁבְעִים שָׂפוֹת שׁוֹנוֹת. עָמַל קָשׁוֹת כְּדֵי לְהַזְהִיר אֶת יִשְׂרָאֵל לְבַל יִשְׁתַּתְּפוּ בְּמִשְׁתֵּה הָרָשָׁע.
• הַצָּלַת הַמֶּלֶךְ וְהַסְתָּרָתָהּ: מָרְדֳּכַי חָשַׂף אֶת מְזִמַּת הַהַרְעָלָה שֶׁל יוֹעֲצֵי הַמֶּלֶךְ, בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ, בִּזְכוּת יְדִיעָתוֹ אֶת הַשָּׂפָה הַטּוּרְסִית בָּהּ תִּכְנְנוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם. מַעֲשֶׂה נַעֲלֶה זֶה הָיָה נִרְשָׁם בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת עַל יְדֵי בָּנָיו הַסּוֹפְרִים שֶׁל הָמָן. בַּלַּיְלָה בּוֹ נָדְדָה שְׁנַת הַמֶּלֶךְ, אֵלּוּ נִסּוּ לְשַׁבֵּשׁ אֶת הַקְּרִיאָה לַמֶּלֶךְ בְּכַוָּנָה (עַל יְדֵי דִּלּוּג עַל הַדַּף שֶׁחָזַר בְּאֹרַח פֶּלֶא, אוֹ מֵאוּחָר יוֹתֵר עַל יְדֵי חִבּוּר הָאוֹת א' שֶׁל 'בִּגְתָנָא' וְהָאוֹת ו' שֶׁל 'וָתֶרֶשׁ') עַל מְנָת שֶׁלֹּא יְתֻגְמַל.
• הַמַּאֲבָק בְּהָמָן וְשְׁטַר הָעַבְדוּת: לְאַחַר מֶרֶד תּוֹשָׁבֵי "הִינְדִי" הָלַךְ לְהִלָּחֵם כְּשַׂר צָבָא לְצַד הָמָן. כְּשֶׁהָמָן בִּזְבֵּז אֶת תַּקְצִיב חֲיָלָיו, סִפֵּק מָרְדֳּכַי מָזוֹן מִמְּזוֹנוֹ רַק בִּתְמוּרָה לְכָךְ שֶׁהָמָן מָכַר אֶת עַצְמוֹ כְּעֶבֶד וְשְׁטַר הָעַבְדוּת נֶחְקַק עַל נַעֲלוֹ. לְאַחַר מִכֵּן, בָּאַרְמוֹן, הָיָה מָרְדֳּכַי מֵרִים אֶת רַגְלוֹ אֶל מוּל הָמָן, כְּדֵי לְהַזְכִּיר וּלְקַנְטֵר אֶת אֲדוֹנוּתוֹ שֶׁל מָרְדֳּכַי עָלָיו.

 מדובר על החכם האמורא רבי שמואל בר שילת, שהיה מצאצאיו של המן ולמד ולימד תורה בבני ברק. המקורות מסבירים שעצם יציאתם של לומדי תורה מרשע כזה אינה מקרית, ומציגים מספר סיבות וזכויות שבגללן זכה המן לכך:

• הערכת כוחה של התורה: כאשר המן הגיע לישיבה של מרדכי כדי לקחת אותו ולהרכיבו על סוס המלך, הוא מצא אותו עוסק בלימוד "הלכות קמיצה" יחד עם התינוקות. המן הודה בפניהם ואמר כי הלכות הקמיצה שהם לומדים עליהן דחו וביטלו את עשרת אלפים כיכרי הכסף שהוא שילם לאחשוורוש כדי לאבד את היהודים.

  הסיפור הזה מופיע בגמרא (מסכת מגילה ט"ז) ומתאר את הרגע שבו הגיע המן למרדכי כדי לקיים את ציווי המלך אחשוורוש – להלביש את מרדכי בבגדי מלכות ולהרכיב אותו על סוס ברחוב העיר.

  ההקשר והמפגש: כאשר המן הגיע לחפש את מרדכי, הוא מצא אותו יושב ומוסר שיעור תורה ל-22,000 ילדים (תינוקות של בית רבן). כשמרדכי ראה את המן מתקרב, הוא חשב בתחילה שהמן בא להרוג אותו. המן ניגש ושאל את התלמידים במה הם עוסקים בדיוק, והם השיבו לו שהם לומדים את "הלכות קמיצה", מכיוון שאלו היו ימים סמוכים לחג הפסח והם למדו את ההלכות השייכות לזמן.

  מהן "הלכות קמיצה"? בזמן שבית המקדש היה קיים, אדם עני שלא היה יכול להרשות לעצמו קורבן מן החי, היה מביא קורבן "מנחה" (קורבן פשוט שעשוי מסולת חטים ושמן). הכהן היה "קומץ" – כלומר, לוקח קומץ (חופן קטן) מן הסולת בעזרת שלוש אצבעותיו, ומקטיר את אותו חופן קטן על המזבח לשם ה'.

  משמעות הודאתו של המן: כששמע המן שאלו ההלכות שהם לומדים עליהן, הוא נדהם מעוצמתה של התורה והודה בפניהם: "הקומץ הזה שלכם שאתם לומדים אותו דחה את עשרת אלפים כיכרי כסף שלי". המן הבין ברגע זה באורח פלאי שלימוד התורה הטהור של אותם ילדים – אפילו שהם עוסקים בסך הכל בחופן סולת פשוט שאדם פשוט מקריב – יצר כוח רוחני כה עצום, עד שהוא קרע וביטל את הגזירה שלו, למרות ששילם עליה הון עתק של 10,000 כיכרי כסף לגנזי המלך. זהו אחד המקומות שבו המן הרשע הראה הערכה לכוחה של התורה ולכך שהיא יכולה לבטל גזירות רעות.

  המסר הפנימי על פי החסידות: ספרי החסידות מוסיפים רובד עמוק יותר להסבר זה: ה"קמיצה" מסמלת משהו קטן ומועט ("קצת"). המסר הוא שהקדוש ברוך הוא אינו דורש מאיתנו בהכרח מעשים גרנדיוזיים; לפעמים מספיק אפילו "קומץ" – התעוררות קטנה של הלב, תפילה קצרה, מחשבה טובה או קצת רצון להתקרב לה', וכוחם של הדברים הקטנים הללו חזק מספיק כדי לדחות ולבטל את הגזירות הקשות ביותר.

  כיוון שהמן העריך את התורה והבין שיש בכוחה לבטל גזירות רעות, הוא זכה שיצאו ממנו תלמידי חכמים.
• שימוש תלמיד חכם (עזרה פיזית למרדכי): כשהגיע הזמן שמרדכי יעלה על הסוס, הוא היה חלש מאוד בשל שלושת ימי התענית שצם ולא הצליח לטפס. המן התכופף ואיפשר למרדכי לדרוך ולעלות על גבו כדי לטפס על הסוס. הזכות שבה הוא נשא את תלמיד החכם (מרדכי) על גבו ושימש אותו, היא שעמדה לו כדי שמבני בניו ילמדו תורה.
• גרימת חזרה בתשובה לעם ישראל: למרות רשעותו העצומה, הגזירה שהמן גזר גרמה לעם ישראל לצום, לחזור בתשובה ולהתקרב אל הקדוש ברוך הוא. על פי הכלל שאפילו אדם רשע מקבל שכר על מצווה או תוצאה חיובית שיצאה ממנו, המן קיבל זכות על כך שבזכותו ישראל עשו תשובה.
• הודאה בהשגחת השם (ניצוצי קדושה): המקובלים מסבירים שאין הכוונה לנכדים ביולוגיים ישירים, אלא ל"ניצוצי קדושה" שהיו טמונים בהמן ועברו מירוק וגלגולים עד שחזרו לעולם כנשמות קדושות (כמו רבי שמואל בר שילת). אותם חלקי טוב התעוררו וזכו לצאת מהמן כאשר הוא הוביל את מרדכי על הסוס והבין שהגלגל התהפך. באותו רגע הוא הודה שהכל מאת ה' ואמר פסוקי תהילים ("ואני אמרתי בשלוי בל אמוט לעולם…"), ובזכות הודאה זו התעורר בו הטוב הפנימי.

כיצד הם התקבלו לעם ישראל מבחינה הלכתית? המקורות מקשים על עצם המציאות הזו: הרי הקדוש ברוך הוא נשבע שלא יקבלו גרים מזרע עמלק (והמן היה עמלקי), אז כיצד בניו התקבלו לעם ישראל? התשובה לכך נחלקת לשני שלבים:

1. בלבול האומות: סנחריב מלך אשור בילבל וערבב את כל אומות העולם. מאז, כל גוי שבא להתגייר מקבלים אותו על סמך הכלל "כל דפריש מרובה פריש" (מניחים שהוא מהרוב המותר ולא מהעמלקים האסורים), וכך הצליחו צאצאי המן להסתנן לעם ישראל מבלי שיזהו את מוצאם.
2. "לא בשמיים היא": מאוחר יותר, התגלה לכנסת הגדולה ברוח הקודש שרבי שמואל בר שילת הוא מזרע המן העמלקי. למרות זאת, הם לא יכלו להוציא אותו מבית המדרש ומעם ישראל, משום שעל פי ההלכה נדרשים עדים בשר ודם כדי להוציא אדם, ואי אפשר לפסוק הלכה על סמך רוח הקודש ובת קול, שהרי התורה ניתנה לארץ ו"לא בשמיים היא".