תומר דבורה/רבי משה קורדבירו
פרק א – [האדם ראוי שיתדמה לקונו]
הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ. תִּתֵּן אֱמֶת. אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ.
וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:
הא' – מי אל כמוך
מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:
המידה הראשונה: "מי אל כמוך" – מלך סובל עלבון
1. המציאות התמידית: חיים בחסד
- הקב"ה משגיח על הכל ואין דבר נסתר ממנו.
- כל אדם חי, נושם ופועל בכל רגע נתון רק בזכות "כוח עליון" שהקב"ה שופע עליו באופן תמידי.
2. שעת החטא: הפרדוקס
- כשאדם חוטא ומכעיס את הבורא, מאיפה יש לו כוח לעשות זאת?
- התשובה המדהימה: האדם משתמש בדיוק באותו כוח חיים שהקב"ה מעניק לו באותו הרגע ממש.
3. תגובת הקב"ה: סבלנות שמעל לשכל האנושי
- הקב"ה יכול היה לעצור את הכוח ברגע אחד (למשל, לייבש את ידיו ורגליו של החוטא, כפי שעשה למלך ירבעם).
- הוא יכול היה לומר לחוטא: "תרצה לחטוא נגדי? תעשה את זה עם כוח שלך, לא עם שלי!".
- למרות זאת, הקב"ה אינו מונע את הטוב מן האדם. הוא ממשיך להעניק לו חיים וכוח גם תוך כדי המרידה בו.
4. "מלך עלוב" – משמעות המידה
- בשל סבלנות בלתי נתפסת זו, מלאכי השרת מכנים את הקב"ה "מלך עלוב" (מלך שמוכן לסבול עלבון).
- זוהי משמעות המילים "מי אל כמוך": איזה אל חזק כמוך, שיש בכוחו לנקום ולקחת בחזרה את השפע שלו, ובכל זאת בוחר לסבול ולהמתין בסבלנות עד שהאדם ישוב בתשובה.
5. ההלכה למעשה: איך עלינו לנהוג?
- סבלנות אין קץ: על האדם לאמץ הנהגה זו של סבלנות כלפי הזולת.
- המשכת הטוב: גם כאשר אדם סופג עלבון מחברו – עליו להבליג, ולא לעצור או למנוע את הטובה והחסד שהוא מעניק לאותו אדם פוגע.
להלן 8 הסיבות המלאות מתוך המקורות, המסבירות מדוע על האדם להמשיך להיטיב גם למי שפוגע בו, מסודרות מחדש בפסקאות מפורטות:
1. התחברות ל"רצון הרצונות" ול"אור אין סוף": במקום לפעול מתוך "כח הצמצום" שמוביל לכעס, לתחושת פגיעה ולרצון להשחית, על האדם להתחבר ל"אור אין סוף" ולהבין שגם כאשר רצונו לא נעשה – הדבר הוא לטובתו. המשמעות העמוקה היא שעלינו להתחבר ל"רצון הרצונות" של הבורא, שמטרתו היא להמשיך להיטיב ולגלות את נוכחותו דרך כל בני האדם, וכך להשפיע טוב גם כשמידת הדין אינה מצדיקה זאת.
2. הבנה שאיננו יכולים לשפוט את הזולת: לכל אדם יש תהליך תיקון ייחודי וניסיונות שונים משלו. כאשר אדם אחר פוגע בנו, המעשה לרוב נובע ממצוקה פנימית, מהתמודדות או מקושי שהוא חווה. מכיוון שאיננו יכולים לדעת באמת מהו התהליך הנפשי שעובר על הפוגע באותו רגע, אין לנו את היכולת או הזכות לשפוט אותו, ולכן ההיגיון מחייב לסבול את העלבון בסבלנות.
3. התייחסות לפגיעה כאל גורם חיצוני וזמני: יסוד מרכזי הוא שהרע שאדם עושה אינו מגיע מהמהות האמיתית שלו, אלא נובע מ"רוח שטות" ומרבדים חיצוניים שהשתלטו עליו. כאשר מפנימים זאת, אפשר לבחור להסתכל על האור ולהתעלם מהחושך. התמקדות בחלק הטוב של הפוגע והתעלמות ממעשיו הרעים, היא זו שגורמת לטוב האמיתי שבו ללבלב, לגדול ולהתגבר.
4. מתן מקום לתהליך הצמיחה של הפוגע: ישנם מצבים שבהם דווקא הנפילה והחטא שחבר עושה נגדנו, יכולים לשמש עבורו כמקפצה לתיקון גדול בהמשך חייו. במצבים אלו, תפקידנו הוא לכבד את תהליך התיקון שלו ולהבליג, מתוך תקווה שהסבלנות שלנו תעזור ותאפשר לחוטא להפוך את החטא עצמו לכלי לעלייה רוחנית.
5. כולנו "שאר בשר" וגוף אחד: כל עם ישראל נחשבים "שאר בשר" זה לזה, משום שכל הנשמות כלולות יחד ובכל אדם יש חלק מחברו. לפיכך, כשאדם פוגע בך, הדבר משול לכך שאיבר אחד בגופך נפגע, וכשם שאדם לא ינקום בעצמו או באיבריו – כך אין היגיון לנקום או למנוע טובה ממי שהוא חלק ממך. הבנה זו מובילה לרצון תמידי בטובת החבר, שכן טובתו היא למעשה טובתך שלך.
6. כבוד "זכות אבות": סיבה נוספת להיטיב לפוגע היא בזכות אבותיו הקדושים. על האדם להזכיר לעצמו שגם אם הפוגע אינו כשר ואינו הגון, הוא עדיין בנו של אברהם, יצחק ויעקב. מכיוון ש"המבזה הבנים מבזה האבות", ראוי לכסות על עלבונו של הפוגע ולהמשיך להיטיב עמו מתוך כבוד לאבותיו.
7. אהבת יצירותיו של הבורא: עלינו להתרגל להביט על כל אדם כמעשה ידיו של הקב"ה. במקום להתמקד בביזיון או בפחיתות של הפוגע, יש לראות את החכמה האלוהית הטמונה בו, שכן כל מעשי ידיו של הבורא חשובים מאוד. בחירה להתעלם מנגעי הזולת ולהתמקד במידותיו הטובות מקלה על היכולת לאהוב אותו ולהבליג.
8. קניין מידת הענווה והתבטלות: פיתוח מידת הענווה הוא כלי מרכזי בהתמודדות עם פגיעות. כשאדם מרגיל את עצמו להחשיב את עצמו כ"אַיִן" וכ"לא-כלום", מציאות העלבון פשוט מתבטלת מאליה. מי שמכיר בחסרונותיו הפנימיים מבין עד כמה הוא בעצמו נבזה, ולכן עלבונות או פגיעות לא יכעיסו אותו והוא יוכל להמשיך להאיר פנים ולהיטיב.
ב"מי אל כמוך" של הרמ"ק אין רק לא לנקום, אלא דבר הרבה יותר גבוה: להמשיך להשפיע טוב גם כאשר נפגעת, בדוגמת הקב"ה ש"מפרנס ומחיה" את האדם אפילו בזמן שהוא חוטא.
כמובן, זה לא אומר לבטל גבולות, להתיר פגיעה או להישאר במקום מזיק. הרעיון הוא: לא רק לעצור את הרע — אלא לבחור בטוב.
הנה 5 סיטואציות מדויקות יותר לנערות:
1. החברה שפגעה בך ונעדרה מבית הספר
הסיטואציה:
לפני כמה ימים חברה דיברה עלייך מאחורי הגב. היום היא חולה ולא הגיעה ללימודים.
התגובה הטבעית:
"לא ענייני. כשהיא פגעה בי זה לא הפריע לה."
"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לשלוח לה סיכומים, לשאול איך היא מרגישה או לעזור לה להשלים חומר.
לא כי מה שעשתה היה בסדר — אלא כי את לא נותנת לפגיעה לעצור את הטוב שבך.
שאלת דיון:
מה יותר קשה — לא להזיק לה או לעשות עבורה משהו טוב?
2. החברה שלא הזמינה אותך
הסיטואציה:
היית פגועה מאוד מזה שלא הזמינו אותך למפגש.
שבוע אחר כך את מארגנת משהו קטן.
התגובה הטבעית:
"עכשיו היא תרגיש איך אני הרגשתי."
"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
להזמין גם אותה.
לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה:
"אני לא רוצה שכאב יעבור ממני לאחרים."
שאלת דיון:
האם הזמנה כאן היא ויתור על הכבוד או גדלות?
3. מישהי צחקה עלייך בכיתה ונתקעה בשאלה
הסיטואציה:
מישהי צחקה על תשובה שלך לפני כולם. עכשיו היא לא מבינה תרגיל.
התגובה הטבעית:
לחייך בלב ולחשוב: "מגיע לה."
"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
להסביר לה את החומר.
שאלת דיון:
למה לפעמים לעזור למי שפגע בנו מרגיש קשה יותר מלסלוח?
4. אחות שהרגיזה אותך מבקשת עזרה
הסיטואציה:
אחותך העליבה אותך בבוקר. בערב היא מבקשת עזרה בפרויקט.
התגובה הטבעית:
"לא פנויה."
"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לעזור לה — ובזמן אחר גם לדבר על מה שפגע בך.
כי חסד אינו מחייב שתיקה.
שאלת דיון:
האם אפשר גם להיטיב וגם לומר שנפגענו?
5. חברה שהתעלמה ממך ועכשיו עצובה
הסיטואציה:
מישהי התעלמה ממך במשך שבוע. היום היא יושבת לבד ונראית עצובה.
התגובה הטבעית:
"עכשיו שתבין איך זה מרגיש."
"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לשבת לידה, לשאול לשלומה.
זה בדיוק המקום של:
"הקב"ה ממשיך לתת חיים, נשימה וכוח גם למי שמתרחק ממנו."
שאלת דיון:
מה ההבדל בין "אני לא פוגעת בחזרה" לבין "אני ממשיכה להעניק טוב"?
אפשר לסיים את השיעור עם משפט שמזקק את המידה:
"לא רק לא להחזיר רע תחת רע — אלא לא לתת לרע לעצור את הטוב שבי."