תומר דבורה/רבי משה קורדבירו

 

פרק א – [האדם ראוי שיתדמה לקונו]

הָאָדָם רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה לְקוֹנוֹ וְאָז יִהְיֶה בְּסוֹד הַצּוּרָה הָעֶלְיוֹנָה צֶלֶם וּדְמוּת, שֶׁאִלּוּ יְדֻמֶּה בְּגוּפוֹ וְלֹא בִּפְעֻלּוֹת הֲרֵי הוּא מַכְזִיב הַצּוּרָה וְיֹאמְרוּ עָלָיו צוּרָה נָאָה וּמַעֲשִׂים כְּעוּרִים. שֶׁהֲרֵי עִיקָר הַצֶּלֶם וְהַדְּמוּת הָעֶלְיוֹן הֵן פְּעֻלּוֹתָיו, וּמַה יוֹעִיל לוֹ הֱיוֹתוֹ כְּצוּרָה הָעֶלְיוֹנָה דְּמוּת תַּבְנִית אֵבָרָיו וּבַפְּעֻלּוֹת לֹא יִתְדַמֶּה לְקוֹנוֹ. לְפִיכָךְ רָאוּי שֶׁיִּתְדַּמֶּה אֶל פְּעֻלּוֹת הַכֶּתֶר שֶׁהֵן י"ג מִדּוֹת שֶׁל רַחֲמִים עֶלְיוֹנוֹת. וּרְמוּזוֹת בְּסוֹד הַפְּסוּקִים (מיכה ז, יח) מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֺן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא. יָשׁוּב יְרַחֲמֵנוּ יִכְבֹּשׁ עֲוֺנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם כׇּל חַטֹּאותָם. תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם.

אִם כֵּן רָאוּי שֶׁתִּמְצָאֶנָּה בוֹ י"ג מִדּוֹת אֵלּוּ.

וְעַכְשָׁו נְפָרֵשׁ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת י"ג שֶׁרָאוּי שֶׁתִּהְיֶינָה בוֹ:

 

אם מתרגמים את עשר הספירות מהמבנה הרוחני לחיי היום-יום, הן הופכות ממש ל"מפת עבודה" של האדם – איך לחשוב, להרגיש ולפעול:

• כתר – רצון וכוונה

  • פעולה מעשית: לשאול בבוקר: מה אני באמת רוצה להשפיע היום?

  • עבודה: לפעול מתוך תכלית ולא רק מתוך תגובה אוטומטית.

• חכמה – הבזק הרעיון

  • פעולה: לעצור רעיונות שעולים ולרשום אותם.

  • עבודה: לתת מקום להשראה בלי לפסול מיד.

• בינה – עיבוד והבנה

  • פעולה: לפרק רעיון לשלבים.

  • עבודה: לשאול: איך הופכים את זה למציאות?

• חסד (יד ימין) – נתינה

  • פעולה בידיים: הודעה טובה, חיבוק, עזרה, צדקה.

  • לשאול: למי אני יכול להיטיב היום?

• גבורה (יד שמאל) – גבולות

  • פעולה בידיים: לעצור, לומר "לא", להציב סדר.

  • לשאול: איפה אני צריך גבול בריא?

• תפארת – איזון

  • פעולה: לשלב לב וחכמה.

  • למשל: לומר אמת – אבל ברגישות.

• נצח (רגל ימין) – התמדה והתקדמות

  • פעולה ברגליים: לעשות צעד קטן גם כשאין חשק.

  • לשאול: מהו הצעד הבא שלי?

• הוד (רגל שמאל) – ענווה וקבלה

  • פעולה: להקשיב, להודות בטעות, לומר תודה.

  • לשאול: מה אני צריך לקבל ולא רק לשנות?

• יסוד – חיבור

  • פעולה: ליצור קשר אמיתי – עם בן אדם, עם תפילה, עם לימוד.

  • לשאול: האם אני מחובר באמת או רק פועל טכנית?

• מלכות – ביטוי ועשייה

  • פעולה: להוציא לפועל.

  • לשאול: מה אני עושה בפועל עכשיו?

יש כאן גם קשר ישיר לגוף:

✋ יד ימין (חסד): לתת
✋ יד שמאל (גבורה): להציב גבול
🦶 רגל ימין (נצח): להתקדם
🦶 רגל שמאל (הוד): לעצור ולהקשיב
❤️ לב (תפארת): לאזן
👄 פה / מלכות: להפוך הכל למעשה

לכן בקבלה האדם אינו רק "בנוי" מהספירות — הוא מפעיל אותן בכל יום. אפילו פעולה פשוטה כמו לעזור לילד, להגיד "לא" בזמן, או להתמיד במשימה — יכולה להיחשב הפעלה של ספירה מסוימת.

הא' – מי אל כמוך

מוֹרֶה עַל הֱיוֹת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ נֶעֱלַב, סוֹבֵל עֶלְבּוֹן מַה שֶׁלֹּא יְכִילֵהוּ רַעְיוֹן. הֲרֵי אֵין דָּבָר נִסְתָּר מֵהַשְׁגָּחָתוֹ בְּלִי סָפֵק, וְעוֹד אֵין רֶגַע שֶׁלֹּא יִהְיֶה הָאָדָם נִזּוֹן וּמִתְקַיֵּם מִכֹּחַ עֶלְיוֹן הַשּׁוֹפֵעַ עָלָיו, וַהֲרֵי תִּמְצָא שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא חָטָא אָדָם נֶגְדּוֹ שֶׁלֹּא יִהְיֶה הוּא בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע מַמָּשׁ שׁוֹפֵעַ שֶׁפַע קִיּוּמוֹ וּתְנוּעַת אֵבָרָיו, עִם הֱיוֹת שֶׁהָאָדָם חֹטֵא בַכֹּחַ הַהוּא לֹא מְנָעוֹ מִמֶּנּוּ כְּלָל אֶלָּא סוֹבֵל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֶלְבּוֹן כָּזֶה לִהְיוֹת מַשְׁפִּיעַ בּוֹ כֹּחַ תְּנוּעוֹת אֵבָרָיו, וְהוּא מוֹצִיא אוֹתוֹ כֹּחַ בְּאוֹתוֹ רֶגַע בְּחֵטְא וְעָוֹן וּמַכְעִיס וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹבֵל. וְלֹא תֹאמַר שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִמְנוֹעַ מִמֶּנּוּ הַטּוֹב הַהוּא ח"ו שֶׁהֲרֵי בְכֹחוֹ בְּרֶגַע כְּמֵימְרָא לְיַבֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו כְּעֵין שֶׁעָשָׂה לְיָרָבְעָם, וְעִם כָּל זֹאת שֶׁהַכֹּחַ בְּיָדוֹ לְהַחְזִיר הַכֹּחַ הַנִּשְׁפָּע הַהוּא וְהָיָה לוֹ לוֹמַר כֵּיוָן שֶׁאַתָּה חֹטֵא נֶגְדִּי תֶּחֱטָא בְּשֶׁלְּךָ לֹא בְשֶׁלִּי, לֹא מִפְּנֵי זֶה מָנַע טוּבוֹ מִן הָאָדָם אֶלָּא סָבַל עֶלְבּוֹן, וְהִשְׁפִּיעַ הַכֹּחַ וְהֵטִיב לְאָדָם טוּבוֹ. הֲרֵי זֶה עֶלְבּוֹן וְסַבְלָנוּת מַה שֶׁלֹּא יְסֻפָּר וְעַל זֶה קוֹרְאִים מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֶלֶךְ עָלוּב וְהַיְנוּ אוֹמְרוֹ מִי אֵל כָּמוֹךָ, אַתָּה אֵל בַּעַל חֶסֶד הַמֵּטִיב, אֵל בַּעַל כֹּחַ לִנְקֹם וְלֶאֱסֹף אֶת שֶׁלְּךָ, וְעִם כָּל זֹאת אַתָּה סוֹבֵל וְנֶעֱלָב עַד יָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה. הֲרֵי זוֹ מִדָּה שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ רְצוֹנִי הַסַּבְלָנוּת וְכֵן הֱיוֹתוֹ נֶעֱלַב אֲפִלּוּ לְמַדְרֵגָה זוֹ וְעִם כָּל זֹאת לֹא יֶאֱסֹף טוֹבָתוֹ מִן הַמְּקַבֵּל:

המידה הראשונה: "מי אל כמוך" – מלך סובל עלבון

1. המציאות התמידית: חיים בחסד

• הקב"ה משגיח על הכל ואין דבר נסתר ממנו.
• כל אדם חי, נושם ופועל בכל רגע נתון רק בזכות "כוח עליון" שהקב"ה שופע עליו באופן תמידי.

2. שעת החטא: הפרדוקס

• כשאדם חוטא ומכעיס את הבורא, מאיפה יש לו כוח לעשות זאת?
• התשובה המדהימה: האדם משתמש בדיוק באותו כוח חיים שהקב"ה מעניק לו באותו הרגע ממש.

3. תגובת הקב"ה: סבלנות שמעל לשכל האנושי

• הקב"ה יכול היה לעצור את הכוח ברגע אחד (למשל, לייבש את ידיו ורגליו של החוטא, כפי שעשה למלך ירבעם).
• הוא יכול היה לומר לחוטא: "תרצה לחטוא נגדי? תעשה את זה עם כוח שלך, לא עם שלי!".
• למרות זאת, הקב"ה אינו מונע את הטוב מן האדם. הוא ממשיך להעניק לו חיים וכוח גם תוך כדי המרידה בו.

4. "מלך עלוב" – משמעות המידה

• בשל סבלנות בלתי נתפסת זו, מלאכי השרת מכנים את הקב"ה "מלך עלוב" (מלך שמוכן לסבול עלבון).
• זוהי משמעות המילים "מי אל כמוך": איזה אל חזק כמוך, שיש בכוחו לנקום ולקחת בחזרה את השפע שלו, ובכל זאת בוחר לסבול ולהמתין בסבלנות עד שהאדם ישוב בתשובה.

5. ההלכה למעשה: איך עלינו לנהוג?

• סבלנות אין קץ: על האדם לאמץ הנהגה זו של סבלנות כלפי הזולת.
• המשכת הטוב: גם כאשר אדם סופג עלבון מחברו – עליו להבליג, ולא לעצור או למנוע את הטובה והחסד שהוא מעניק לאותו אדם פוגע.

להלן 8 הסיבות המלאות מתוך המקורות, המסבירות מדוע על האדם להמשיך להיטיב גם למי שפוגע בו, מסודרות מחדש בפסקאות מפורטות:

1. התחברות ל"רצון הרצונות" ול"אור אין סוף": במקום לפעול מתוך "כח הצמצום" שמוביל לכעס, לתחושת פגיעה ולרצון להשחית, על האדם להתחבר ל"אור אין סוף" ולהבין שגם כאשר רצונו לא נעשה – הדבר הוא לטובתו. המשמעות העמוקה היא שעלינו להתחבר ל"רצון הרצונות" של הבורא, שמטרתו היא להמשיך להיטיב ולגלות את נוכחותו דרך כל בני האדם, וכך להשפיע טוב גם כשמידת הדין אינה מצדיקה זאת.

2. הבנה שאיננו יכולים לשפוט את הזולת: לכל אדם יש תהליך תיקון ייחודי וניסיונות שונים משלו. כאשר אדם אחר פוגע בנו, המעשה לרוב נובע ממצוקה פנימית, מהתמודדות או מקושי שהוא חווה. מכיוון שאיננו יכולים לדעת באמת מהו התהליך הנפשי שעובר על הפוגע באותו רגע, אין לנו את היכולת או הזכות לשפוט אותו, ולכן ההיגיון מחייב לסבול את העלבון בסבלנות.

3. התייחסות לפגיעה כאל גורם חיצוני וזמני: יסוד מרכזי הוא שהרע שאדם עושה אינו מגיע מהמהות האמיתית שלו, אלא נובע מ"רוח שטות" ומרבדים חיצוניים שהשתלטו עליו. כאשר מפנימים זאת, אפשר לבחור להסתכל על האור ולהתעלם מהחושך. התמקדות בחלק הטוב של הפוגע והתעלמות ממעשיו הרעים, היא זו שגורמת לטוב האמיתי שבו ללבלב, לגדול ולהתגבר.

4. מתן מקום לתהליך הצמיחה של הפוגע: ישנם מצבים שבהם דווקא הנפילה והחטא שחבר עושה נגדנו, יכולים לשמש עבורו כמקפצה לתיקון גדול בהמשך חייו. במצבים אלו, תפקידנו הוא לכבד את תהליך התיקון שלו ולהבליג, מתוך תקווה שהסבלנות שלנו תעזור ותאפשר לחוטא להפוך את החטא עצמו לכלי לעלייה רוחנית.

5. כולנו "שאר בשר" וגוף אחד: כל עם ישראל נחשבים "שאר בשר" זה לזה, משום שכל הנשמות כלולות יחד ובכל אדם יש חלק מחברו. לפיכך, כשאדם פוגע בך, הדבר משול לכך שאיבר אחד בגופך נפגע, וכשם שאדם לא ינקום בעצמו או באיבריו – כך אין היגיון לנקום או למנוע טובה ממי שהוא חלק ממך. הבנה זו מובילה לרצון תמידי בטובת החבר, שכן טובתו היא למעשה טובתך שלך.

6. כבוד "זכות אבות": סיבה נוספת להיטיב לפוגע היא בזכות אבותיו הקדושים. על האדם להזכיר לעצמו שגם אם הפוגע אינו כשר ואינו הגון, הוא עדיין בנו של אברהם, יצחק ויעקב. מכיוון ש"המבזה הבנים מבזה האבות", ראוי לכסות על עלבונו של הפוגע ולהמשיך להיטיב עמו מתוך כבוד לאבותיו.

7. אהבת יצירותיו של הבורא: עלינו להתרגל להביט על כל אדם כמעשה ידיו של הקב"ה. במקום להתמקד בביזיון או בפחיתות של הפוגע, יש לראות את החכמה האלוהית הטמונה בו, שכן כל מעשי ידיו של הבורא חשובים מאוד. בחירה להתעלם מנגעי הזולת ולהתמקד במידותיו הטובות מקלה על היכולת לאהוב אותו ולהבליג.

8. קניין מידת הענווה והתבטלות: פיתוח מידת הענווה הוא כלי מרכזי בהתמודדות עם פגיעות. כשאדם מרגיל את עצמו להחשיב את עצמו כ"אַיִן" וכ"לא-כלום", מציאות העלבון פשוט מתבטלת מאליה. מי שמכיר בחסרונותיו הפנימיים מבין עד כמה הוא בעצמו נבזה, ולכן עלבונות או פגיעות לא יכעיסו אותו והוא יוכל להמשיך להאיר פנים ולהיטיב.

ב"מי אל כמוך" של הרמ"ק אין רק לא לנקום, אלא דבר הרבה יותר גבוה: להמשיך להשפיע טוב גם כאשר נפגעת, בדוגמת הקב"ה ש"מפרנס ומחיה" את האדם אפילו בזמן שהוא חוטא.

כמובן, זה לא אומר לבטל גבולות, להתיר פגיעה או להישאר במקום מזיק. הרעיון הוא: לא רק לעצור את הרע — אלא לבחור בטוב.

הנה 5 סיטואציות מדויקות יותר לנערות:

1. החברה שפגעה בך ונעדרה מבית הספר

הסיטואציה:
לפני כמה ימים חברה דיברה עלייך מאחורי הגב. היום היא חולה ולא הגיעה ללימודים.

התגובה הטבעית:
"לא ענייני. כשהיא פגעה בי זה לא הפריע לה."

"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לשלוח לה סיכומים, לשאול איך היא מרגישה או לעזור לה להשלים חומר.

לא כי מה שעשתה היה בסדר — אלא כי את לא נותנת לפגיעה לעצור את הטוב שבך.

שאלת דיון:
מה יותר קשה — לא להזיק לה או לעשות עבורה משהו טוב?

---

2. החברה שלא הזמינה אותך

הסיטואציה:
היית פגועה מאוד מזה שלא הזמינו אותך למפגש.

שבוע אחר כך את מארגנת משהו קטן.

התגובה הטבעית:
"עכשיו היא תרגיש איך אני הרגשתי."

"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
להזמין גם אותה.

לא מתוך חולשה, אלא מתוך בחירה:

"אני לא רוצה שכאב יעבור ממני לאחרים."

שאלת דיון:
האם הזמנה כאן היא ויתור על הכבוד או גדלות?

---

3. מישהי צחקה עלייך בכיתה ונתקעה בשאלה

הסיטואציה:
מישהי צחקה על תשובה שלך לפני כולם. עכשיו היא לא מבינה תרגיל.

התגובה הטבעית:
לחייך בלב ולחשוב: "מגיע לה."

"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
להסביר לה את החומר.

שאלת דיון:
למה לפעמים לעזור למי שפגע בנו מרגיש קשה יותר מלסלוח?

---

4. אחות שהרגיזה אותך מבקשת עזרה

הסיטואציה:
אחותך העליבה אותך בבוקר. בערב היא מבקשת עזרה בפרויקט.

התגובה הטבעית:
"לא פנויה."

"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לעזור לה — ובזמן אחר גם לדבר על מה שפגע בך.

כי חסד אינו מחייב שתיקה.

שאלת דיון:
האם אפשר גם להיטיב וגם לומר שנפגענו?

---

5. חברה שהתעלמה ממך ועכשיו עצובה

הסיטואציה:
מישהי התעלמה ממך במשך שבוע. היום היא יושבת לבד ונראית עצובה.

התגובה הטבעית:
"עכשיו שתבין איך זה מרגיש."

"מי אל כמוך" של הרמ"ק:
לשבת לידה, לשאול לשלומה.

זה בדיוק המקום של:

"הקב"ה ממשיך לתת חיים, נשימה וכוח גם למי שמתרחק ממנו."

שאלת דיון:
מה ההבדל בין "אני לא פוגעת בחזרה" לבין "אני ממשיכה להעניק טוב"?

אפשר לסיים את השיעור עם משפט שמזקק את המידה:

"לא רק לא להחזיר רע תחת רע — אלא לא לתת לרע לעצור את הטוב שבי."

סיפורים בהדגמה ל "מי אל כמוך"

סיפור אמיתי ומפורסם, הפעם על הראי"ה קוק (הרב אברהם יצחק הכהן קוק). הסיפור מדגים בצורה קיצונית את מידת "מי אל כמוך" – היכולת להמשיך להיטיב ולהעניק חיים לאדם שברגע זה ממש מעליב ופוגע בך.
הסיפור על חלב החולים ויורקי הבוז
בתקופת כהונתו של הרב קוק כרבה של ירושלים, הייתה קבוצה קיצונית שלחמה בו בדרכים קשות ואכזריות בשל השקפותיו. הם נהגו להפיץ נגדו פשקווילים (כרזות רחוב) מבזים, ואף לצעוק לעברו מילות גנאי ברחוב.
באחד הימים, הלך הרב קוק ברחובות ירושלים מלווה בכמה מתלמידיו. לפתע, עברו מולם שני אברכים מאותה קבוצה קיצונית. כשרק ראו את הרב, הם ניגשו אליו, ירקו על הרצפה לפניו והטיחו בו מילות בוז פוגעניות. תלמידיו של הרב הזדעזעו ורצו להגיב, אך הרב קוק אחז בידם, הרגיע אותם, והמשיך ללכת בשתיקה מוחלטת מבלי לענות דבר.

"והרי האדם חוטא… והוא [הקב"ה] מזין אותו… הרי אלוקים סובל עלבון, וממשיך להשפיע לו שפע וחיים".

הרב קוק פעל כאן בדיוק במידה הזו:

* לא הפסיק את הטובה: למרות שהאדם העליב וביזה אותו, הרב לא מנע ממנו עזרה.
* הענקת שפע וחיים: ברגע שהאדם היה צריך חלב כדי לחיות, הרב נהיה הצינור שנותן לו חיים, ממש כמו שהקב"ה זן ומפרנס את החוטאים לו באותו רגע ממש.

עברו מספר שבועות. באותה תקופה השתוללה בירושלים מגפת טיפוס קשה. באחד הבתים, חלתה בתם הקטנה של אותם אברכים שירקו על הרב. הרופא שביקר בבית קבע חד-משמעית: "חייה של הילדה בסכנה. הדרך היחידה להציל אותה היא להשקות אותה בחלב עיזים טרי בכל כמה שעות".
בירושלים של אותם ימים חלב עיזים היה מצרך נדיר ויקר להחריד, וכמעט ולא ניתן היה להשיגו. האב המודאג, שהיה עני מרוד, הסתובב מיואש ובוכה ברחובות ולא ידע כיצד יציל את בתו.
השמועה על הילדה החולה הגיעה לאוזניו של הרב קוק. הרב ידע בדיוק מי הוא האב. הוא לא היסס לרגע: הוא פתח את קופת הגמ"ח הפרטית שלו, לקח סכום כסף גדול, ויצא בעצמו אל שוק מחנה יהודה. הוא חיפש ומצא סוחר ערבי שהסכים למכור לו עז חולבת. הרב שילם עליה, והורה להוביל את העז מיד אל ביתו של האברך שפגע בו.
כשהאברך ראה את העז מגיעה לביתו, והבין שהרב קוק הוא זה שקנה אותה מכספו הפרטי כדי להציל את בתו, הוא פרץ בבכי נסער. הוא רץ אל ביתו של הרב, נפטר על הרצפה וביקש סליחה בדמעות שליש.
הרב קוק הרים אותו בעדינות, חיבק אותו ואמר לו: "אינך צריך לבקש סליחה. הרי שנינו רצינו לעשות את מה שנכון בעינינו. כעת, הדבר היחיד שחשוב הוא שהבת שלך תבריא".

הסיפור מהאתר ספריא.

הסיפור על המכתב והטלגרמה
באחת הקהילות היהודיות הקטנות כיהן רב צעיר. חלק מראשי הקהל ועשירים מקומיים לא חיבבו אותו, וחיפשו באדיקות עילה או "טעות" הלכתית כדי לפטר אותו מתפקידו ולהשפיל אותו ברבים.
יום אחד, הגיעה אל הרב הצעיר שאלה הלכתית מורכבת. הרב פסק בה פסיקה מסוימת. מתנגדיו של הרב, שהיו בטוחים שהוא טעה בדבר משנה, מיהרו לשלוח את המקרה במכתב דחוף אל פוסק הדור המפורסם, רבי יצחק אלחנן ספקטור, כדי שהוא יכריע בנושא. מטרתם היתה ברורה: לקבל מרבי יצחק אלחנן פסק דין הפוך, להציג את הרב הצעיר כבור ועם הארץ, ובכך להביא לפיטוריו בבושת פנים.
כאשר המכתב הגיע לרבי יצחק אלחנן, הוא הבין מיד את המזימה. הוא ראה שהרב הצעיר אכן טעה בטעות הלכתית ברורה.
כאן עמד רבי יצחק אלחנן בפני דילמה עצומה:

1. אם יכתוב את האמת ההלכתית (שהרב הצעיר טעה) – הוא יגרום להרס חייו, פרנסתו וכבודו של הרב הצעיר.
2. אם ישקר ויכתוב שהרב הצעיר צדק – הוא יכשיל את הציבור בהלכה שגויה.

רבי יצחק אלחנן בחר בדרך מדהימה, שדרשה ממנו לספוג עלבון אישי מרצון ולפגוע בכבודו שלו כפוסק הדור:
הוא התיישב וכתב מכתב ארוך ומנומק לראשי הקהילה, ובו הוא פסק בדיוק כמו הרב הצעיר (כלומר, כתב פסק דין שגוי מבחינה הלכתית). המכתב נחתם ונשלח בדואר.
יום למחרת, כאשר ידע שהמכתב כבר נמצא בדרכו ואי אפשר לעצור אותו, שלח רבי יצחק אלחנן מברק (טלגרמה) דחוף ומהיר לאותה קהילה. במברק נכתב משפט קצר אחד:

"מה שפסקתי לכם במכתב שנמצא בדרך אליכם – טעות חמורה היתה בידי. אני חוזר בי ואוסר".

כאשר הגיע המכתב והמברק לראשי הקהילה, הם נדהמו. הם ראו שפוסק הדור הגדול ביותר טעה באותה הלכה בדיוק כמו הרב הצעיר שלהם. במקום ללכת ולפטר את הרב הצעיר, הם אמרו זה לזה בהערצה: "ראו כמה הרב שלנו גדול! אפילו רבי יצחק אלחנן ספקטור, גאון הדור, טעה באותה טעות בדיוק שהרב שלנו טעה בה!"
בזכות המעשה הזה, מעמדו של הרב הצעיר ניצל, ופרנסת משפחתו נשמרה. [4, 5]

מדוע זה מתאים ל"מי אל כמוך"?
בספר תומר דבורה מוסבר שמידת "מי אל כמוך" פירושה שהקב"ה הוא "מלך נעלב, סובל עלבון מה שלא יכילהו רעיון". הקב"ה כביכול "מוותר" על כבודו, סופג את העלבון של חטאי האדם, וממשיך להעניק לו חיים ושפע באותו רגע ממש.
רבי יצחק אלחנן נהג בדיוק במידה האלוקית הזו:

* ויתור על הכבוד: הוא היה מוכן שייצא עליו שם של רב שטועה בטעות הלכתית בסיסית (עלבון עצום לפוסק דור).
* נשיאת העוון: הוא לקח על עצמו את ה"אשמה" והטעות של הרב הצעיר, כדי להגן עליו מפני אויביו.
הסיפור מויקיפדיה.