מבוא: מהם שבעת ההיכלות

כותב רבי שמעון בר יוחאי בזוהר פרשת פקודי, שבכל בוקר, כשאדם הולך לבית הכנסת, מתעטף בטלית, מניח תפילין ומתחיל את תפילת שחרית — תפילתו עולה בסדר קבוע, שלב אחר שלב, דרך שבעה היכלות.

״היכל״ הוא תחנה בעולמות העליונים. לכל אחד מהם שם, ושמו מורה על פעולתו; לכל אחד מלאך ממונה, מחנות מלאכים, שערים ופתחים; ובכל אחד נידונים עניינים מסוימים ונגזרות גזרות מסוימות.

שבעת ההיכלות הללו עומדים כולם בעולם הבריאה. כך העלה הרמ״ק לאחר עיון: באצילות אי אפשר לומר שהם, שאין אנו יודעים מה יש שם; ובעולמות התחתונים אי אפשר, שהדברים גבוהים מהם. נמצא שכולם בעולם הבריאה — ורק ההיכל השביעי, העליון שבכולם, חציו כבר מחובר לעולם האצילות.

מן ״העקדה״ ועד ״ישתבח״ — ההכנה שקודמת לעלייה

קודם שמתחילה העלייה בהיכלות, יש סדר שלם של הכנה בתפילה:

• פרשת העקדה, קטע אחר קטע.

• סדר הקורבנות והקטורת, ״איזהו מקומן״ וברייתא דרבי ישמעאל.

• קדיש, ״הודו״, ״אל נקמות ה׳״ ו״ארוממך ה׳ כי דיליתני״ (תהילים ל, ב).

• ״ברוך שאמר״ ומזמורי ההלל. האומר את המזמורים שמ״אשרי יושבי ביתך״ והלאה — נחשב לו כאילו קרא את כל ספר תהילים, ולכן אומרים אחריהם ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״ (תהילים פט, נג).

• ״ויברך דוד״ — ובתוכו נותנים צדקה, כדי שלא יקטרג המקטרג על התפילה.

• שירת הים בכוונה — ונמחלים לו עוונותיו.

• ״ישתבח״ — ומכאן מתחילה העלייה.

הרב פתח את השיעור הכללי ואמר, שבימים אלו — שלושים ימי ההכנה שקודם לימים הנוראים — ראוי שיכוון אדם היטב בתפילתו ויעלה בשבעת ההיכלות, ולכן ראה למסור את הדברים בקיצור, כדי שיוכל אדם לזכור את המוטל עליו ולהתפלל כהוגן.

מפת העלייה בתפילת שחרית

הנשמה עולה יחד עם העולמות: עולם העשייה — בפרשת הקורבנות; עולם היצירה — ב״ברוך שאמר״; ומכאן ואילך עולם הבריאה. סדר הכניסה להיכלות בתפילת שחרית הוא זה:

ובמנחה ובערבית יש סדר אחר; אלא שההכשרה הנעשית בשחרית מועילה גם להן — העיקר פעם אחת ביום.

חלק ראשון: שבעת ההיכלות בעליית התפילה

בחלק זה מרוכז כל מה שנאמר בחמשת השיעורים על כל אחד משבעת ההיכלות שבעולם הבריאה. כל פרק בנוי באותו סדר: שם ההיכל ומשמעותו, מקומו בתפילה, המלאכים הממונים, מי שוכן בו, מה נגזר ונעשה בו, ומה נדרש מן האדם.

ההיכל הראשון — היכל לבנת הספיר

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

שם ההיכל ומשמעותו

זהו ההיכל הראשון והתחתון מכולם, הקרוב ביותר לעולם שלנו. שמו מורכב משתי מילים: ״לבנת״ — מלשון לבנה, והיא כנגד ספירת המלכות, שהיא השכינה הקדושה; ו״ספיר״ — כנגד ספירת היסוד. שתי הספירות הללו מתחברות שם, וחיבורן הוא הרמז לזיווג — ומשם בא זיווגו של אדם.

ועוד: כיסא הכבוד עשוי ספיר, וגם הלוחות שהביא משה רבנו מלמעלה היו של ספיר.

הכניסה להיכל זה ב"יוצר אור".

המלאכים ״בעלי עיניים״ ובדיקת הנשמה

המלאך הממונה שמו טהריאל. המלאכים שבהיכל זה נקראים כולם ״בעלי עיניים״, לפי שהם רואים בדיוק את כל מעשי האדם וכותבים הכול בספר — מיום לידתו ועד הרגע שנשמתו עולה למעלה — ועולים ומעידים בבית דין של מעלה. בידם שרביטי אש, והם עצמם עשויים שביבי אש.

כשהנשמה נכנסת להיכל בודקים אותה: אם היא ראויה — היא ממשיכה לעלות; ואם אינה ראויה — משלחים אותה מיד אל שער הגיהינום לשנים עשר חודש, ונידונת שם עד שתסיים. ורק צדיק גמור, או מי שעברו עליו ייסורים שכיפרו עליו — נכנס וממשיך הלאה. שם נידון האדם אם הוא ראוי לגן עדן או לגיהינום.

תפילת ציבור ותפילת יחיד

כאן מבאר הרמ״ק את ההבדל שבין תפילת הציבור לתפילת היחיד, ושני כתובים באים כאחד:

• תפילת ציבור — ״הן אל כביר לא ימאס״ (איוב לו, ה) ו״ולא בזה את תפילתם״ (תהילים קב, יח). אפילו יש בתוך המניין אדם אחד שאינו הגון או שלא כיוון — הקדוש ברוך הוא פוסח עליו ומעלה את תפילתו יחד עם כולם.

• תפילת יחיד — ״פנה אל תפילת הערער״ (שם). קשה לה לעלות לבדה.

וכשמגיעה תפילת הציבור אל פתח ההיכל מקבלים אותה מיד, והיא מתעכבת שם תחת יד הממונה עד שישלימו כל ישראל את תפילתם; ואז נמסרות כולן יחד ביד המלאך סנדלפו״ן, הקושר כתרים לקונו. ואין מקומו של סנדלפו״ן כאן: הרמ״ק עצמו מעיר שמקומו בהיכל השביעי, קודש הקודשים, מאחורי הפרוכת — אלא שמכאן נמסרות התפילות לידו.

ומכאן מקורו של דבר שכתב הרב חיד״א, ורבים תמהו מהיכן הביאו: מי שנאנס ואינו יכול להתפלל בציבור — מחמת חולי, נסיעה, טיפול רפואי וכיוצא בזה — ישתדל לכתחילה להתפלל את העמידה בשעה שהציבור מתפללים; ובין כך ובין כך, ישתדל מאוד להוריד דמעות בתפילתו. המקור הוא בדברי הרמ״ק ב״פרדס רימונים״, שער כ״ד פרק א׳.

כלל ההיכל: לא תיכנס לשם תפילה אלא אם כן הוריד המתפלל דמעות בתפילתו — ששערי דמעה לא ננעלו. ומי שבוכה על עוונותיו בשעת העמידה, ולא רק ביום הכיפורים אלא בכל יום — מוחלים לו ותפילתו עולה.

עולם הנשמות: דו־פרצופין וירידה לעולם

זהו עולם הנשמות, ושם השכינה הקדושה מולידה את הנשמות. אין נשמה שהיא זכר בלבד או נקבה בלבד: כל נשמה נבראת כאחת, חציה זכר וחציה נקבה, כדו־פרצופין — כאדם הראשון שנברא כך.

הנשמות שוכנות שם זמן מסוים, ומשם הן יורדות מגן עדן העליון לגן עדן התחתון, ושם הן יושבות תקופות שונות — יש ארבעים יום, יש שלושה חודשים, יש שישה, שבעה, תשעה, ויש אף שנים עשר חודש.

וכשהן יורדות לעולם הזה הן נפרדות: חצי הזכר יורד במקום אחד וחצי הנקבה במקום אחר. אין הכרח שייפגשו מיד, ואין הכרח שיהיו בני אותו גיל — אלא כל אחד לפי מזלו, לפי מעשיו ולפי מה שנגזר עליו, עד שמוצא את בת זוגו ונושא אותה ומקים בית בישראל; ואז מתייחדות הנשמות שוב למעלה.

סדן הברזל, שקילת המעשים והכרזת הזיווגים

קביעת הזיווג אינה דבר קל. בהיכל זה יש סדן גדול ופטיש ברזל כבד המכה עליו ומוציא ניצוצות אש — והניצוצות הללו הן הנשמות הנפגשות זו עם זו. ועל הורדת הנשמות ממונים אלף ושלוש מאות ריבוא אופנים, שהם שלושה עשר מיליון מלאכים, כולם אש.

להיכל ארבעה צדדים, ובכל צד פתח שעליו ממונים שנים עשר אלף מלאכים — ארבעים ושמונה אלף בסך הכול. שני תפקידים להם: לשקול במאזניים את ערך נשמת הזכר מול ערך נשמת הנקבה, שאין מזווגים לאדם אלא לפי מעשיו, ככתוב ״כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים״ (תהילים קכה, ג); ולאסוף את כל הדמעות שאדם מוריד בתפילתו ובבקשותיו ולהעלותן לפני הקדוש ברוך הוא.

וההיכל הזה גם קובעים לאדם מה הזיווג שלו בעולם הזה. יכול להיות שיש לו זיווג, בת זוג, אבל הוא עשה עוונות והפסיד אותה, ואז הוא חי בצער עם אישה שלא עושה את רצונו וזה הצער יהיה כפרת עוונות. כל הזיווגים מכריזים בשמיים. גם אם לא לקח את בת זוגו, אבל היא קרובה אליו פחות או יותר, גם כן מכריזים עליהם שמה: מכריזים "בת פלוני לפלוני".

חומרת הגירושין

בצד מערב של ההיכל שוכנים שנים עשר אלף מלאכים מיוחדים, הבוכים ומורידים דמעות על כל אדם המגרש את אשתו הראשונה. וזהו שאמרו בגמרא: כל המגרש אשתו ראשונה — אפילו מזבח מוריד עליו דמעות (גיטין צ ע״ב). ודמעותיהם עולות עד לפני הקדוש ברוך הוא, והוא בעצמו מצטער ובוכה ואומר: ״אי זה ספר כריתות אמכם אשר שילחתיה״ (ישעיהו נ, א).

ומפני מה הבכי? מפני שבשעת החתונה בירכו שבע ברכות; וברגע שהזוג מתגרש — ואפילו לאחר חמישים שנה — נעשות אותן ברכות, ברכות לבטלה. לכן עניין הגירושין חמור מאוד.

(סיפר הרב על דיין מובחר מירושלים, שהשביעו אביו שלא יישב לעולם בדין של גירושין, וכשבא לפניו מקרה כזה — נמנע מלדון בו.)

ספר הזיכרון של הלומדים בלילה

כל מי שלומד תורה בלילה — בין שהתחיל מתחילת הלילה ובין שקם מחצות — ונשאר ער ברציפות עד עלות השחר, נרשם שמו בספר הזיכרון המיוחד של היכל לבנת הספיר, ונרשם בו בדיוק כמה לילות בשנה למד כך. ולימוד זה מחבר את שם הוי״ה עם שם אדנות, והוא ייחוד עליון.

ולפי אחד השיעורים, השם השולט בהיכל זה הוא שם י־ה.

ההיכל השני — היכל עצם השמיים

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

מקומו והמלאך הממונה

הכניסה

להיכל זה היא בברכת ״אל ברוך גדול דעה״. המפקד העליון של ההיכל הוא המלאך אור פניא״ל — הוא המלאך שפגש יעקב אבינו כשעבר את פנואל — וכל מפתחות השערים שבהיכל מצויים בידו.

שלוש מחלקות של הרוגים

בהיכל זה שוכנות נשמותיהם של הרוגים משלושה סוגים, ולכל סוג מדור בפני עצמו, שאין מערבים ביניהם:

1. הרוגי בית דין — מי שעברו עבירות בזמן שהייתה סנהדרין ונתחייבו באחת מארבע מיתות בית דין: סקילה, שריפה, הרג וחנק.

1. הרוגי מלכות — מי שגזרה עליהם המלכות לעבור עבירות ולא הסכימו ונהרגו על קידוש השם, כרבי עקיבא וחבריו.

1. הרוגי אומות העולם — יהודים שהרגום הגויים על היותם יהודים, או שהלכו להציל יהודים ונהרגו.

ארבע מיתות בית דין שלא בטלו

ומה נעשה היום, שאין לנו סנהדרין? אמרו בגמרא: אף על פי שארבע מיתות בית דין בטלו, דין ארבע מיתות בית דין לא בטל. מי שנתחייב סקילה — נופל עליו כותל או בית ונהרג; ומי שנתחייב חנק — טובע בים. ואין זה עונש בלבד אלא תיקון: שאין הנשמה יכולה להיכנס למקומה בגן עדן עד שתעבור תהליך זה.

סיפר הרב מעשה שאירע: מו״ר אביו, הרב סלמאן מוצפי זצ״ל, נסע לרמת השרון, ושמע שם על בחור כבן עשרים וארבע שהלך עם חבריו לים, טבע ולא חזר. קרא אביו לכל חבריו וגילה להם שאותו בחור היה גלגול של אישה שלא טבלה כדין, ובגלגול הקודם נתחייבה חנק; ובטביעתו בים נשלם התיקון וכיפר על עוונו. ובעקבות הדברים שבו כל אותם חברים בתשובה שלמה.

ה״פורפירא״ — גלימת הקדוש ברוך הוא

המלאך אור פניא״ל נוטל את דמויותיהם של הנהרגים על ידי הגויים, חוקק אותן באש לוהטת, ומניחן על גלימתו המיוחדת של הקדוש ברוך הוא, הנקראת ״פורפירא״. והקדוש ברוך הוא מביט בהן בכל יום ובוכה עליהן. ועל כך נאמר: ״פורה דרכתי לבדי ומעמים אין איש איתי… כי יום נקם בליבי ושנת גאולי באה״ (ישעיהו סג, ג–ד) — וביום שיינקם דמם, תבוא הגאולה השלמה.

שני השערים הסתומים וכוס התנחומים

בהיכל שני שערים סתומים, ודרכם מראים להרוגי בית דין את גן עדן של הרוגי המלכות — איזה תענוגים יש להם, אילו מלאכים מלווים אותם, איזה כבוד והדר, וכמה מאירה נשמתם. והם נכווים ומתביישים ובוכים — ובושה זו עצמה היא כפרתם. ולאחר שנמחל עוונם, משקה אותם המלאך כוס של נחמה תחת כוס התרעלה.

ומכאן שיש מצווה להתפלל אף על נשמות הנידונות, ולתת צדקה וללמוד תורה לכפרתן — שיש בידינו כוח לסייע להן.

הלכה שהובאה בהקשר זה: הרואה לוויית מת עוברת ואינו מלווה אותה — הרי הוא בנידוי (מועד קטן כח). והיושב בביתו בקומה גבוהה ואינו יכול לרדת — יעמוד ויאמר פרק תהילים או שניים או שלושה, ויאמר לנפטר: ״לך בשלום ותנוח ותעמוד לגורלך לקץ הימין״; ואם יכול, ייתן גם פרוטה לצדקה לעילוי נשמתו.

גווני הקשת וכוח התכלת

צבעי המקום שם הם לבן, אדום וירוק, ועליהם נאמר: ״כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנוגה סביב — הוא מראה דמות כבוד ה׳, ואראה ואפול על פניי״ (יחזקאל א, כח). ושלושת הגוונים הם שלוש המידות: לבן — חסד, והוא הימין; אדום — דין, והוא השמאל; וירוק שהוא בין ירוק לתכלת — רחמים, והוא האמצע.

המלאך צדקיאל וטיהור הנשמה בנהר דינור

המלאך צדקיאל מכניע את הקליפות הבאות להפריע לנשמות, ונוטל את נשמת הנפטר ופושט ממנה את לבושה. ומהו אותו לבוש? המצוות והמעשים הטובים שעשה בעולם הזה, שנאמר ״כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני״ (ישעיהו סא, י).

ובכתוב אחר נאמר ״וילבש צדקה כשריון״ (ישעיהו נט, יז), ואמרו חכמים: מה שריון זה — קשקש ועוד קשקש מצטרפים לשריון שלם, אף צדקה — פרוטה ועוד פרוטה מצטרפות לחשבון גדול. וכן בתורה: כל מילה ומילה, כל תיבה ותיבה — קשקש בשריונו של אדם.

ואם מצא שהבגד מלוכלך מעט — מעבירו הלבנה בנהר דינור, שהוא נהר של אש, ומצחצח את הנשמה מכל לחלוחית וזוהמה של הנאות מיותרות בעולם הזה. ולאחר מכן מלביש אותה לבוש חדש של מחלצות — לבוש של העולם העליון — ונוטלה לראות את פני האדון ה׳ צבאות.

ומה הכוונה במי ש״זכה״? שקיבל שכל, וראה שקרבו ימיו, והרהר בתשובה ואמר וידוי בכוונה ובדמעות והתחרט — הוא הזוכה לטיהור הזה כראוי.

עונש המזלזל בתלמידי חכמים

בהיכל זה נידון ונענש — הן בעולם הזה והן בעולם הבא — כל מי שזלזל בתלמיד חכם ובלומדי תורה, ואפילו זלזל בליבו בלבד ולא בדיבור.

ונענש שם גם מי שמשתמש במי ששונה הלכות לצורכי חול — לומר ללומד תורה ״הבא לי כוס מים״ וכיוצא בזה — שנאמר במשנה ״ודאשתמש בתגא — חלף״ (אבות א, יג). ואין ההיתר אלא לרב הנעזר בתלמידו המשמשו, שהוא מלמדו תורה.

הנהגת הבן איש חי: לגאון הבן איש חי היה שמש זקן, עם הארץ גמור, שבקושי ידע לקרוא ולהתפלל — וכך נהג גם בנו אחריו. ומדוע? כדי שלא להשתמש במי ששונה הלכות. וסיפר הרב שכשהיה ילד הזהירו אביו שלא להעיר לאותו שמש הערות על תפילתו.

יופיא״ל שר התורה

בהיכל זה יושב שר התורה, המלאך יופיא״ל. הוא היה רבו של משה רבנו בעולם הזה — שהקדוש ברוך הוא לימד את משה תורה, וכשהיה למשה דקדוק פה ושם, היה מלאך זה חוזר עמו על הלימוד.

ומה תפקידו? שלושה דברים:

• הוא ממיין מי רשאי להיכנס להיכל ומי אינו רשאי.

• הוא מזכיר לפני הקדוש ברוך הוא לשלם גמול טוב למי שרודף אחרי תלמידי חכמים לשמוע תורה: ״ריבונו של עולם, תן שכר ליהודי הזה, הוא הולך לשיעור, הוא רץ לשמוע תורה״.

• הוא שומר על לומדי התורה מפני מלאכי חבלה, וכל החיצונים והמקטרגים — הקרויים ״נחשים״ — נכנעים מפניו ואינם יכולים להתקרב ללומד ולא לקטרג עליו כלל.

ומי שהיה יכול ללכת ללמוד ולא הלך, או שבמקום לפתוח ספר פטפט או עסק במסרונים — נדחה משם ומסתלק בבושת פנים.

שלוש מדרגות הנבואה

מהיכל זה משתלשלת הנבואה, והיא בשלוש מדרגות:

1. המדרגה הפשוטה — נבואת מחזה כעין חלום, כדניאל וחבריו.

1. מדרגה גבוהה יותר — שאר הנביאים, כשמואל, ישעיהו, ירמיהו ותרי עשר.

1. המדרגה העליונה — משה רבנו לבדו, שנאמר ״ודיבר ה׳ אל משה פנים אל פנים״ (שמות לג, יא).

צעקת היולדת ובכי התינוק בברית

בהיכל זה מלאך הממונה על בתי היולדות. הוא אוסף את צעקותיה של היולדת היושבת על המשבר — שבעים קולות היא צועקת — ומעלה אותן למעלה. וכשיש חס ושלום מלחמה, צער או קטרוג על ישראל, הוא משמיע את הקולות הללו, ומיד הקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים וקורע את גזר הדין.

ואין הלידה דבר שבטבע בלבד: עד שלא ייבקע ההיכל הזה בכוח אותן צעקות — אין היולדת יולדת.

ואותו מלאך ממונה גם על ברית המילה: בשעה שהתינוק צועק ובוכה הוא נוטל את בכיו, וכשיש זעם בשמיים הוא משמיע את הבכי ההוא, והקדוש ברוך הוא מתמלא רחמים ומגרש את המזיקים. והוא נוטל גם את דם הברית ומראה אותו למעלה, וכל המקטרגים בורחים — שלנו יש ברית קודש ולהם אין.

(ומכאן הזהיר הרב לבחור מוהל אומן וזריז, שלא להכאיב לתינוק יותר מן הצורך — שכבר דיברו חכמים על ״צערא דינוקא״.)

עוד בהיכל זה

• שם קובעים כמה בנים וכמה בנות יהיו לו לאדם, כמה בנים? כמה בנות?

• הצדיקים השוכנים שם מתחברים עם המלאכים ומקדשים את השם שלוש קדושות בכל יום, כנגד שלוש הקדושות שתיקנו לנו: קדושת שחרית, קדושת ״ובא לציון״ וקדושת מנחה. (וקדושת ״יוצר״ אינה נמנית עמהן, שהיא סיפור שירת המלאכים ולא קדושה שנתקנה לנו.)

ההיכל השלישי — היכל נוגה

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

שם ההיכל, מקומו ואופיו

״נוגה״ פירושו אור. הכניסה אליו היא מתחילה מ"לאל ברוך נעימות יתנו…". הרקיע שבהיכל זה זך וטהור לגמרי, בלא שום גוון וצבע — שלא כהיכלות שלפניו. והכניסה אליו מותרת לבעלי עולם הבא בלבד.

המלאך הממונה הראשי עליו הוא מלכיאל, ולהיכל ארבעה פתחים.

כשמגיעות הנשמות הקדושות להיכל, מושח אותן מלכיאל בשמן מיוחד המגן עליהן שלא יפגעו מהאש כשהן מועלות על המזבח של מעלה.

ההיכל הגורלי — פסקי הדין של העולם

זהו ההיכל הגורלי ביותר. בו מרוכזים כל פסקי הדין והגזרות על בני האדם, ובכל רגע יוצאים משם דינים: מי יחיה ומי ימות, מי יחלה ומי יתרפא, מי יעשיר ומי יעני, מי ישלוט ומי ייפול. להיכל זה עולות כל הנשמות, לא עליכם, של תינוקות של בית רבן שנפטרו עד גיל 13. ויש להם רב ששמו גדיאל נער שמלמד אותם תורה ונותן להם שכר כמו לאנשים גדולים.

שם נידון בכל יום אם יחיה אדם, ובפרט חולה השוכב על ערש דווי — שם נידון מה יהיה עם חוליו, ואם צריך רפואה גוזרים עליו רפואה.

ושם נגזרות כל פקודות המלחמה שבעולם: אם תהיה מלחמה ומי ינצח, מי יילחם במי, איזה מלך או שליט יקום ואיזה ייפול. כל המלחמות מהיכל זה הן באות — ואין הדברים נחתכים בקבינט שלמטה אלא שם.

ארבעת הפתחים ושריהם

השערים והחלונות המיוחדים

• שער השבת וראש חודש — סתום בכל ימות החול, ונפתח בשבת ובראש חודש בלבד. זה השער שהיה בבית המקדש כנגד בית המקדש העליון.

• חלון הנעילה — בחלקו העליון של ההיכל קבוע חלון קטן הסגור כל השנה, ואף בשבת ובראש חודש. הוא נפתח ביום הכיפורים לחצי שעה בלבד, בזמן תפילת נעילה שלפני השקיעה; ודרכו נכנסים רק מי שנכתבו לחיים באותה שנה.

״מליץ אחד מני אלף״ — כיצד הופכים קטגור לסניגור

המלאך מלכיאל מקבל את גזרי הדין, מעכב אותם וממתין — מחפש מליץ יושר לאדם. שנאמר: ״אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו, ויחוננו ויאמר פדעהו מרדת שחת״ (איוב לג, כג–כד). ואמרו בגמרא: אפילו תשע מאות תשעים ותשעה מלאכים אומרים ״ימות״ ואחד אומר ״יחיה״ — ניצול (שבת לב ע״א).

וכיצד נהפך אחד מהם לסניגור? כשהאדם, בשעה שהוא חולה או בצרה, מקבל על עצמו ברצינות לתקן מעשה מסוים: היה רגיל לדבר בבית הכנסת — וקיבל שלא לדבר עוד; היה רגיל בלשון הרע — וקיבל להיזהר. באותו רגע נהפך המלאך המקטרג לסניגור ומציל אותו. וזה ביאור הצלתם של אנשים מגזר דין קשה.

עונש חטאי הפה — ארבעים יום

מי שהפר שבועה או נדר, או שהוציא קללה מפיו, או שניבל את פיו בדיבור מגונה — מנדים אותו בשמיים ארבעים יום, ואין תפילתו מתקבלת בכל אותם ימים. ובמשך ארבעים הימים תיקו פתוח למעלה, ודנים בו בכל יום מחדש אם לקבל את תפילתו. ואם שב בתשובה — עומדים המלאכים ומתירים אותו ומכריזים ״וסר עוונך וחטאתך תכופר״ (ישעיהו ו, ז).

ומכאן היסוד לעריכת התרת נדרים וקללות ארבעים יום קודם ראש השנה (בי״ט באב), ושוב ארבעים יום קודם יום הכיפורים (בערב ראש חודש אלול) — כדי שיתקבלו התפילות בימים הנוראים.

וחטאי הפה בוראים משחיתים המעכבים את מצוותיו ותפילותיו של אדם, והם נזכרים בפסוק ״והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית, והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו״ (תהילים עח, לח) — עוון, משחית, אף וחמה. ולפיכך אומרים פסוק זה, שיש בו שלוש עשרה תיבות, שלוש פעמים (ערבית של חול), והם ״טל״ — ובו מגרשים את מלאכי החבלה.

״תא הרצים״ — מי נשמר בשעת סכנה

בהיכל זה מלאכים הרצים להציל בעת סכנה או אזעקה את מי שנגזר עליו לחיות, והם קרויים ״תא הרצים״ — ואלו הרשומים שם:

1. מי שהיה מעשרה הראשונים בבית הכנסת — בשחרית, במנחה, בערבית או בשיעור תורה. הוא נרשם בספר הזיכרונות, ומעלתו גדולה מאוד.

1. מי שחשב לעשות מצווה ונאנס ולא הצליח — נרשם לו כאילו עשאה.

1. מי שגמל חסד של אמת עם המתים, וטיפל במת מצווה שאין לו מי שיטפל בו — תמונתו נחקקת ומצוירת בגן עדן.

1. מי שכבש את יצרו ועצר את עצמו מעבירה ברגע האחרון.

1. מי שדואג לחולים.

1. מי שלמד תורה או גידל את בניו לתלמוד תורה.

הבל פיהם של תינוקות של בית רבן

בהיכל זה ממונים שנים עשר אלף מפקדים, ולכל אחד מהם שנים עשר אלף מלאכים תחתיו — מאה ארבעים וארבעה מיליון בסך הכול. וכל תפקידם לאסוף ולשמור את הבל פיהם הטהור של תינוקות של בית רבן הלומדים תורה עד גיל שלוש עשרה, בקריאה, במשנה ובגמרא. והבל פה קדוש זה עולה למעלה, שומר על העולם שלא ייחרב, ומבטל את הגזרות ואת העצות הרעות שהגויים מתייעצים עלינו. תינוקות של בית רבן-תשב"ר- תינוקות של בית רבן גזרות רעות מבטלות.

ובהיכל זה שוכנות גם נשמותיהם של תינוקות של בית רבן שנפטרו עד גיל שלוש עשרה, ורב גדיאל נער יושב עמם ומלמדם תורה, ונותן להם שכר כשכר הגדולים. (מעשה רב גדיאל נער מובא בהרחבה בחלק הרביעי.)

אזהרה חמורה נאמרה כאן: המוציא את בנו מתלמוד תורה לעבודה או ללימודים אחרים — מקללים אותו, ומאבד את חלקו לעולם הבא.

סגולת ההיריון בכ״ב אותיות

הנשמות שבהיכל מאירות בכ״ב האותיות שבהן נברא העולם. ודוד המלך — שלא היו לו חיים משלו, וקיבל שבעים שנה במתנה מאדם הראשון — התפלל תמיד ״עשה עמי אות לטובה״ (תהילים פו, יז), ו״טובה״ בגימטרייה כ״ב, כמניין אותיות התורה.

וכותב הזוהר שההיריון בא לעולם רק על ידי כ״ב האותיות, ובלעדיהן אין נשמה ואין היריון. ומכאן הסגולה שכתב רבנו יוסף חיים, הבן איש חי: יאמר את אותיות הא״ב, מאל״ף ועד תי״ו, כ״ב פעמים, ואחריהן את הפסוק ״עשה עמי אות לטובה״ כ״ב פעמים. ויהיה היריון בעזרת השם.

ההיכל הרביעי — היכל הזכות

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

שם ההיכל ואופיו

התחנה הרביעית נקראת ״היכל הזכות״, והשם השולט בו הוא שם זכותיאל. זהו היכל מפחיד מאוד, ששם דנים בזכות בלבד. אי אפשר לבקש שם ״תן לי על החשבון״ או ״הלוואה בהקפה״ — הכלל הוא אחד: תביא זכויות, תקבל. ויש בו גם אש שורפת.

מעבר הנפטר ונהר דינור

היכל זה משמש תחנת מעבר לנפטר. אם יש בידו זכות — הוא עובר את ההיכל והולך לגן עדן; ואם אין בידו זכות — משלחים אותו לגיהינום ונידון שם כפי שנפסק לו, ואחר כך יוצא ובא לגן עדן.

ושם נהר דינור. הנכנס עובר בנהר של אש, והנשמה מצתחתחת ממה שדבק בה. ואומר הזוהר שכמעט אין אדם שאינו נידון בנהר דינור, שהרי כל אדם נהנה בעולם הזה הנאות מסוימות — באכילה, בשתייה ובטיולים.

סנהדרין של מלאכים

בהיכל יושבת סנהדרין של מלאכים, ובידיהם דיוקנו וציורו של כל אדם ואדם שבעולם. ולא סנהדרין אחת אלא שלושה אגפים: שבעים ושניים מלאכים מימין, שבעים ושניים משמאל, ושבעים ושניים באמצע — הימין כנגד החסד, השמאל כנגד הדין, והאמצע מתווך ביניהם. ועל כל אגף ממונה נשיא.

ושם נגזר מי יהיה גיבור ומי חלש, מי יעשיר ומי יעני, ומי יזכה לרפואה. וכל גזר דין מכריזים אותו בשמיים ארבעים יום מראש, וכולם יודעים מי יעלה ומי ייפול.

ואפילו העופות מרגישים בהכרזות אלו. ולכן היה רבנו האר״י ז״ל מביט בעופות ובתנועת כנפיהם ויודע מהם גזרי הדין, שנאמר: ״כי עוף השמיים יוליך את הקול, ובעל הכנפיים יגיד דבר״ (קהלת י, כ).

עיכוב הבקשות ארבעים יום

כל בקשה העולה להיכל זה מתעכבת בו ארבעים יום, כדי לבחון את מעשיו של המבקש — אם מעשיו טובים ואם לאו; ולאחר ארבעים יום מחליטים אם לקבל את הבקשה. ומכאן גם היסוד לעריכת התרת נדרים ארבעים יום קודם ראש השנה וארבעים יום קודם יום הכיפורים.

דין החולים

שם נידון החולה אם יקום מחוליו. ואמרו חכמים, שכיוון שעלה אדם למיטתו אומרים לו למעלה: הבא זכות והיפטר — תצא אל החופשי. ומשם באה הרפואה לחולים.

גזרת ״בני, חיי ומזוני״

שם נגזרים על האדם שלושת הדברים שאמרו עליהם חכמים: ״בני, חיי ומזוני — לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא״ (מועד קטן כח ע״א). כמה בנים יהיו לו ואם יתקיימו, כמה שנים יחיה ובאיזה אופן יחיה, וכמה תהיה פרנסתו בכל יום, בכל חודש ובכל שנה.

ודברים אלו נקבעים במקום גבוה מאוד — במזל העליון — ומשם הם יורדים דרך היכל זה למי שזכה.

שולחנות השבת

בהיכל זה מברכים את שולחנות השבת. אדם עושה סעודת ליל שבת — יורד מלאך ומצלם בשידור חי את השולחן כולו: כיצד הוא מסודר, אם המפה ישרה ונקייה, מה הצלחות והמאכלים שעליו, ומי הם המסובים סביבו. וכן בסעודת שחרית וכן בסעודה שלישית. הקדוש ברוך הוא וכל המלאכים מברכים את כל המסובים בשולחן בכל הברכות.

ומכאן מובן מה שכתבו הפוסקים בעניין סעודה שלישית: לא יאכל אדם סנדוויץ׳ בדרך אגב, אלא יניח צלחת, מגש ומזלג ויסב כראוי — כאילו הוא יושב לפני המלך; שהרי למעלה רואים ומצלמים.

ל״ב מלאכים לעוסקים בתורה

על כל מי שעוסק בתורה ממונים ל״ב — שלושים ושניים — מלאכים, השומרים עליו ונלחמים עליו למעלה. ובתנאי אחד: שילמד גם ביום וגם בלילה, ולו חצי שעה ביום וחצי שעה בלילה, לקיים ״והגית בו יומם ולילה״ (יהושע א, ח). אין הכוונה שיישב כל היום — יכול הוא לצאת לעבודתו — אלא שיקבע עתים בשני הזמנים.

ומדוע דווקא שלושים ושניים? כנגד ל״ב נתיבות חכמה, וכנגד האותיות שבהן מתחילה התורה ומסתיימת: בי״ת של ״בראשית״ ולמ״ד של ״ישראל״.

ומי שהיה יכול לעסוק בתורה ולא עסק — מענישים אותו שם. ולכן אין לאדם לבזבז אפילו רגע אחד מחייו בדברים בטלים.

גן עדן של תינוקות שנפטרו בעריסה

ובאותו היכל שוכנות נשמותיהם של תינוקות שנפטרו בקטנותם ממש, בעריסה — יש להם גן עדן משלהם שם בהיכל הזכות. (ולהבדיל מהם, תינוקות של בית רבן שכבר למדו תורה עד גיל שלוש עשרה — מקומם בהיכל נוגה, אצל רב גדיאל נער.)

ההיכל החמישי — היכל אהבה וחסד

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

שם ההיכל ומשמעותו

שמו של כל היכל מורה על פעולתו. ״היכל אהבה חסד״ — כל אהבתנו לקדוש ברוך הוא עולה לשם, ואהבת ה׳ אלינו יורדת משם כפל כפליים. וזהו ההיכל שנכנס אליו אדם האוהב את הקדוש ברוך הוא ומכוון בתפילתו; וכן מי שעובד את ה׳ מתוך שמחה ושמח בכל מצווה שהוא עושה — דמותו נרשמת בהיכל.

וכדי לזכות לכך צריך לרכוש אהבת ה׳, וללמוד הרבה בעניין זה.

ושם ההיכל הזה — ״אל שד״י״, ועליו אמר יעקב אבינו: ״אל שדי נראה אליי בלוז בארץ כנען ויברך אותי״ (בראשית מח, ג). ובאותו היכל שומר משה רבנו על האדם מרעב ומשוד — שלא תחסר לו פרנסה ושלא יבואו עליו מחבלים. וכשיבוא המשיח, יעורר את ההיכל הזה למעלה, וכנגדו יש היכל תחתון למטה כדוגמתו ממש; ואז ישמור שם ״אל שד״י״ על הצדיקים ועל הטובים שבארץ ישראל, וירפא את כל הסובלים מחוליים.

המלאך הממונה — ״שומר ישראל״

ממונה על ההיכל מלאך שתפקידו סניגור

— ובפרדס רימונים שמו סניגורי״ה — והוא עומד ללמד סניגוריה על ישראל, שלא ישלוט עליהם צד שמאל. ובאותו היכל גוונים הנקראים לבן, שחור, ירוק ואדום, וארבעתם נכללים ברוח אחת ששמה סורי״ה, שר כל החיילות; בידו כל המפתחות וכל האוצרות — אין מפתח ואין אוצר שאינו בידו.

אומר רבי שמעון בר יוחאי: כל רזיו וסתריו של ריבון העולמים מצויים בידו, והוא נקרא שם ״שומר ישראל״, והוא שומר על נתיבות תפילותיהם של ישראל.

ומפני מה נצרך לכך? מפני שהעוונות גורמים שהמזיקים עומדים בדרך ומעכבים את עליית התפילה. והוא מכיר את כל הנתיבים ואת דרכי העקיפין, ויודע להעלות את התפילות בדרכים שאין המזיקים מצויים בהן ואינם יודעים עליהן.

סתרי האותיות — במה עוסקים שם

כל סתרי התורה והסודות הנעלמים שבכל אות ואות שבתורה — שם הם בידו. וכדי לסבר את האוזן ולהבין מהם ״סתרי תורה״ ובמה עוסקים שם הצדיקים, הביא הרב את דברי הרב ״ראשית חכמה״ בשם הרמ״ק:

באות א׳ יש יו״ד למעלה, יו״ד למטה ווי״ו באמצע, שגימטרייתם יחד עשרים ושש, כמניין שם הוי״ה, והוא סימן לאחדותו של הקדוש ברוך הוא. ואותה יו״ד עליונה — בקוציה בלבד תלויים מאה אלף עולמות עליונים. צא וחשוב כמה תלוי ביו״ד כולה, וכמה בשאר חלקי האות. ומכאן, שבכל אות ואות שאדם מוציא מפיו צריך להיזהר.

הדקדוק בקריאת שמע ובתפילה

ולכן צריך לדקדק מאוד בתפילה ובלימוד תורה. הטור, ואחריו מרן הבית יוסף (אורח חיים סימן ס״ב) ושאר הפוסקים, הביאו מן הגמרא כמה צריך להיזהר בקריאת שמע להבדיל בין אות לאות, ובייחוד באותיות דומות הסמוכות זו לזו — כגון ״ושמתם את״, ״על לבבכם״ (שני למ״דים ושני בי״תים). ושישים אותיות כאלה יש בקריאת שמע, והן ״שישים גיבורים״ השומרים על האדם למעלה.

ואמרו בגמרא: כל המדקדק בקריאת שמע — מצננים לו גיהינום (ברכות טו ע״ב). ומידה כנגד מידה: כשם שהוא מצנן את עצמו וקורא במתינות, אות באות כראוי — כך עושים לו למעלה.

וחידש שם מרן הבית יוסף דבר פלא: שאין הדבר בקריאת שמע בלבד אלא אף בתפילה ובברכות. לא יבלע אדם את המילים, אלא יאמר מילה במילה ותיבה בתיבה במילואה; ואם ממהר — יאמר במהירות, אך ברור ונעים.

ומדוע דיברה הגמרא דווקא בקריאת שמע? מפני שבזמנם לא היו סידורים בידי כל אדם, ורוב הציבור היו שומעים את התפילה מפי החזן ויוצאים בה — והחזן היה בקי ומיומן, לא כבזמננו — ורק את קריאת שמע היה כל אחד קורא בעצמו. אבל היום, שכל אחד מתפלל לעצמו ומברך ברכות השחר לעצמו, צריך כל אחד להיזהר לבטא את המילים נכון ולחתוך את האותיות כהוגן, שלא תיחסרנה אותיות.

ארבעת עמודי חיות הקודש והאופנים

המלאך "שומר ישראל", ממונה להאיר על הארץ, ומחלקו יוצאים ארבעה עמודי חיות הקודש: רפאל, אוריאל, מיכאל וגבריאל. ויש שם שני זוגות אופנים, שנאמר ״כאשר יהיה האופן בתוך האופן״ (יחזקאל א, טז) — אופן בתוך אופן. ושרי מעלה שם הם שרפים, שכל המתקרב אליהם נשרף, ואין אדם יכול לקרב לשם.

הערה: הכוכבים אינם העולמות שאנו עוסקים בהם

הכוכבים הם עולמות. כל כוכב הוא עולם, וכן כתב בפרקי דרבי אליעזר. אלא שאין אלו העולמות שמדובר בהם כאן: הכוכבים הם עולמות תחתונים שבעולם העשייה, ואילו האוצרות שאנו עוסקים בהם אינם נראים לעין והם למעלה למעלה. יש שמיים ויש שמי השמיים, ובשמי השמיים אין סוף למרחקים. ואף שהמדענים מדברים על מרחקים של מיליוני שנות אור — והם צודקים, המרחקים אדירים — הכול נעשה ברגע אחד.

אוצר הנשמות העתידות לבוא

בהיכל זה שוכן אוצר כל הנשמות העתידות לבוא לעולם ועדיין לא נולדו. בשעת חטא אדם הראשון נתקלקל חלק מן הנשמות, וחלק פרחו ממנו; ועוד היה עתיד להוליד בנים ובני בנים בלא חטא עץ הדעת — ונעצר הדבר.

וכשיבוא המשיח יבואו נשמות חדשות שלא היו מעולם בעולם, ומשם הן באות. ואמרו: ״עתידה אישה שתלד בכל יום״ (שבת ל ע״ב). ואמרו רבותינו: ״אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף״ (יבמות סב ע״א) — והוא אותו אוצר נשמות שבהיכל זה.

אין מקום לפחד

ומכאן, אמר הרב, צריך להתעודד. אנשים קוראים בעיתונים ושומעים פרשנים המפחידים את הציבור, ואין בידם ידיעה. יראתנו צריכה להיות מאימת הדין בלבד: בכל יום יחשוב אדם מי יודע מה יהיה מחר ויתפלל לשמיים — אבל בטוחים אנו בה׳ יתברך, כמו שאנו אומרים בראש השנה: ״בחסדיך אנחנו בטוחים, תיכון תפילתנו קטורת לפניך כריח ניחוחים״. ואם כן — אין לפחד.

הכפלת שכר המצוות לקראת השבת

כמה מלאכים יש באותו היכל? ״אלף אלפי אלפים״ ו״ריבי רבבות״ — ואומר הזוהר שאין להם מספר.

והקשה הרב ״תורת חכם״ — הוא רבנו חיים די לה רוזה זצ״ל, חברו של הרש״ש: הרי הזוהר עצמו נוקב במספר, ואיך אמר שאין מספר? ותירץ: כמה מלאכים/מחנות כאלה יש — אין אנו יודעים ואי אפשר לספור; אבל אם תיטול אחד מהם, אותו אחד מכפיל את עצמו במאה ושבעים מיליון עולמות בשבת.

וכך כותב ״תורת חכם״: כל מצווה שאדם עושה וכל לימוד תורה שהוא לומד — עולים למעלה לעולם העליון ונכפלים; והכפלתם עולה והולכת לקראת השבת:

נמצא שהנותן פרוטה אחת לצדקה — נעשית לו כמאה ושבעים מיליון פרוטות.

אילנות הגפנים והרימונים

ומה הם אותם מלאכים/מחנות שאין להם מספר? אילנות של גפנים, כולם של הצדיקים — כעין שראה שר המשקים: ״ובגפן שלושה שריגים״ (בראשית מ, י); וכן רימונים, שעליהם רמז שלמה המלך בשיר השירים.

ומה תפקידם? כולם מעוררים את אהבת ה׳ יתברך לישראל, והוא מוציא מגנזיו אלפי אלפים טובות ורחמים. ומכאן שאין מקום לדאגה: יש מנהיג לעולם, והוא שולח טובות, רחמים וחסדים.

והם מעלים למעלה את כל הצדקות שישראל עושים, ואת מסירות הנפש שלהם. ואפילו מי שאינו מאמין ומוסר את נפשו למען יהודי — הקדוש ברוך הוא אוהב זאת, ומסירות נפש זו עולה למעלה ופועלת פעולות נשגבות שאין אנו מבינים אותן.

נשמות הרוגי קידוש השם

שם שוכנות כל נשמותיהם של אלה שנהרגו על קידוש השם לאורך הדורות — ובכללם נשים, ילדים ותינוקות — ובראשם יושב רבי עקיבא בן יוסף, מנחם אותם ומלמדם תורה. ורק נשמות אלו נכנסות לשם, ואחרות אינן נכנסות. והן נכנסות ישירות, בלא לעבור בנהר דינור.

וכרבי עקיבא, שאמר בשעת מיתתו על הפסוק ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך״ (דברים ו, ה) — ״בכל נפשך״, אפילו נוטל את נפשך. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? אמר להם: כל ימיי הייתי מצטער על פסוק זה, מתי יבוא לידי ואקיימנו — ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו? ולכן היה מחייך בשעה שהרומאים נוטלים את נשמתו ביום הכיפורים.

שער השבת — סילוק הרוגז והדאגה

בשעת כניסת השבת פותח הקדוש ברוך הוא את שער ההיכל הזה, ותפקידם של המלאכים שם לסלק מישראל כל רוגז, כל דאגה וכל עצבות — ואף לסלק את הדין השורר בגיהינום.

ואמר הרב: ראה מה שקורה ביום שישי. הפחידו את עם ישראל והיו אנשים בפחד; נכנסה שבת — וכולם נרגעו וחזרו לבתיהם. ומאין הרוגע הזה? מן ההיכל הזה. ולכן יש להודות לשם יתברך על כך.

ההיכל השישי — היכל הרצון

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

שם ההיכל ומשמעותו

ההיכל השישי, שהוא לפני האחרון, נקרא ״היכל הרצון״, והוא כנגד ספירת התפארת. ומהו ״רצון״? כנגד הכעס וכנגד הרוגז: רצון וטובה לכל בקשה ובקשה. ולכן מבקשים ״שעת רצון״, כמו שאנו אומרים במנחה של שבת: ״ואני תפילתי לך ה׳ עת רצון, אלוהים ברוב חסדך ענני באמת ישעך״ (תהילים סט, יד). וכל בקשה מצויה בהיכל זה.

המלאך הממונה הראשי עליו ועל כל פתחיו הוא המלאך רזיאל.

נשמת משה רבנו

לשם עלתה נשמתו של משה רבנו, והוא לבדו שם. ולכן נפטר משה בנשיקה, שנאמר: ״וימת שם משה עבד ה׳… על פי ה׳״ (דברים לד, ה) — שהקדוש ברוך הוא כביכול נתן פיו על פיו של משה, נשקו ונטל את נשמתו, ונתחברה נשמתו עם הקדוש ברוך הוא בעצמו.

שישה פתחים וסודות התורה

בהיכל זה שישה פתחים: ארבע רוחות השמיים, מעלה ומטה. ובפתחים אלו גנוזים כל האורות שבעולם, וכל סודות התורה העתידים להתגלות בבוא המשיח — מהיכל הרצון הם באים.

עשרה הרוגי מלכות ו״גינת אגוז״

נוסף על משה רבנו, השוכן שם במקום מיוחד, שוכנות שם נשמותיהם של עשרה הרוגי מלכות — כרבי עקיבא וחבריו. והם עוברים שם בלא נהר דינור, בעוד שכל שאר הנשמות מוכרחות לחצות את נהר האש. והמקום שהם שוכנים בו נקרא ״גינת אגוז״, שנאמר: ״אל גינת אגוז ירדתי לראות באיבי הנחל, לראות הפרחה הגפן, הנצו הרימונים״ (שיר השירים ו, יא).

ומדוע דווקא הם? מפני שמסרו את עצמם על קדושת שמו יתברך ולא רצו להפסיק מללמד תורה לישראל, בשעה שגזרו הרומאים שלא ילמדו תורה.

מיכאל ופתח הסניגוריה

הראשון שברשימת המלאכים שבהיכל הוא מיכאל, האפוטרופוס של ישראל, הממונה לתבוע את דינם ולומר עליהם דברי סניגוריה תמיד. (ואין הכוונה שאנו זקוקים לסניגור — סניגורנו הוא הקדוש ברוך הוא בעצמו.)

ויש שם פתח שהסניגוריה עולה בו תמיד. פתח זה נסגר רק רגע אחד מיום שנברא העולם — בשעת חורבן בית המקדש. שכן נכנסו הגויים להיכל, ואילו היה הפתח פתוח היו יכולים לעלות; ומרוב רחמיו סגר הבורא את הפתח. באותה שעה לא עלו תפילותינו — ובינתיים נחרב הבית והייתה בו כפרה לישראל. ועל כך נאמר: ״השיב אחור ימינו מפני אויב״ (איכה ב, ג).

גבריאל, ההיריון והגזרה על הטיפה

גבריאל עומד באותו פתח, והוא הממונה על ההיריון. כמובא בזוהר בהקדמת בראשית (דף י״ב), וכן בגמרא (נידה טז ע״ב): בשעה שעומד ולד להיווצר, נוטל גבריאל את הנשמה ומביאה לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא גוזר עליה — חכם או טיפש, עשיר או עני, גיבור או חלש; אבל צדיק ורשע — אינו גוזר.

ומהיכל זה משתלשלים כוחות ההיריון של כל אישה ואישה, ולכן צריך שתעלה התפילה על כך לשם.

והקשה רבי שמעון עצמו: הרי שמו של מלאך ההיריון ״לילה״, שנאמר ״והלילה אמר הורה גבר״ (איוב ג, ג) — ואיך אמרת גבריאל? והוא עצמו תירץ: אחד הוא. שמו גבריאל, ובלילה קוראים לו ״לילה״, לפי שהוא שולט בלילה.

רפאל, אוריאל־נוריאל וארבעת היסודות

בצד מזרח עומד המלאך רפאל, שר הרפואה, והוא מזכיר וקורא את שמות החולים לפני הקדוש ברוך הוא.

ובצד מערב עומד אוריאל, ושמו גם נוריאל: ביום, בשעה שיש אור — אוריאל; ובלילה מתחלף שמו לנוריאל. הוא שולט בחודש סיוון, שאז באה רפואה לעולם, ובידו שס״ה ריבוא מחנות של מלאכים, כמניין ימות השנה. ואור היום הראשון של הבריאה גנוז שם.

ועוד: ביום שני יש שם אש אדומה, והיא אש המזבח. וארבעת היסודות מסורים לארבעה מלאכים:

אלה הם הארבעה, וכל ההיכלות נכללים בו.

בדיקת התפילות וחומת הברזל

כל תפילותינו עולות לשם ונבדקות אחת אחת: אם תפילת יחיד או תפילת ציבור, אם כיוון בה או לא כיוון בה — הכול נבדק בדקדוק. וכל בקשה שאדם מבקש נידונית שם: אם תתקבל ואם לא. ולפעמים נענים לבקשה אך מעכבים אותה זמן־מה, מפני שהאדם עדיין אינו ראוי; ויש בקשה שמתמלאת רק לאחר שנה, שנתיים ואף עשר שנים — אי אפשר לדעת.

ודבר מבהיל מאוד יש כאן: העוונות בונים חומת ברזל המפסקת בין האדם לבין הבורא יתברך שמו. אדם אוכל ושותה, שוכח את הקדוש ברוך הוא, מתבטל מן התורה ואינו עוסק בה — ובעוונותיו נעשית אותה חומה, וממילא אין תפילתו נשמעת: צועק וצועק ואינו נענה.

ומה התיקון? אם יש צדיק בדור, יכול הוא בתפילתו ובבקשתו לעשות חלון באותה חומה, ודרך החלון עולה התפילה. ואם גברו העוונות מאוד עד שאינו מצליח לעשות חלון — עושה לפחות חרכים, סדק צר של הצצה: אין רואים דרכו כדרך חלון, אבל מציצים. ועל זה אמר הזוהר: ״משגיח מן החלונות, מציץ מן החרכים״ (שיר השירים ב, ט). והכול לפי מצב הדור ולפי רוב המעשים.

ההיכל השביעי — היכל קודש הקודשים

↑ חזרה לתפריט שבעת ההיכלות

הכניסה: ״אדני שפתי תפתח״

ההיכל השביעי, קודש הקודשים דבריאה, הוא הגבוה מכולם. מתחילים להיכנס אליו לקראת סוף ב״תהילות לאל עליון גואלם״, ונכנסים אליו ממש בשעת תפילת העמידה של שחרית, באמירת ״אדני שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך״ (תהילים נא, יז).

ומדוע נזכר שם אדנות דווקא, ולא שם הוי״ה שהוא רחמים? לפי ש״אדני״ בגימטרייה שישים וחמש, והוא בדיוק מניין ״היכל״ — ובאמירתו נפתח ההיכל השביעי. ולכן אנו עומדים באותה שעה, לאחר שעד כאן ישבנו.

מדוע ״קודש הקודשים״

עשר ספירות הן, ושישה היכלות קדמו להיכל זה. ההיכל הראשון, לבנת הספיר, תפס שתי ספירות — ״לבנת״ כנגד המלכות ו״ספיר״ כנגד היסוד; וחמשת ההיכלות שאחריו נטלו ספירה אחת כל אחד. הרי שבע ספירות בשישה היכלות. נשארו שלוש: ״קודש״ — הכתר, ״קודשים״ — חכמה ובינה. וזו בחינת הראש: הכתר של החכמה והבינה. ולכן נקרא היכל זה ״קודש הקודשים״, והוא כפול ומשולש ועליון מכולם.

מה יש בהיכל

בהיכל זה אין שום צער, והכול נעלם, סתום וחתום, ואי אפשר לתארו — לא ציור ולא צורה ולא גוון — מפני שהוא מחובר לאצילות. רבי שמעון בר יוחאי לא רצה לגלות את שבתוכו, ואמר רק זאת: הוא ההיכל המחבר את כל ההיכלות זה לזה, והוא המחבר את העולמות עם עולם האצילות, שחלקו כבר שייך לאצילות — והוא גם בעולם הבריאה וגם בעולם האצילות.

ומשל לשרשרת: חוליה ועוד חוליה, והחוליה העליונה חציה כבר למעלה וחציה אצלך. כך היכל זה — חלקו בעולם הבריאה וחלקו בעולם האצילות. ונמצא שנכנסים אליו מן הבריאה, ונכנסים בו אל האצילות.

והרמ״ק כתב: לא יכולתי לכתוב עוד דברים, שהכול שם סתום וחתום ואי אפשר לגלות שום מילה ושום דבר.

הפרוכת

בהיכל זה פרוכת, כדוגמת הפרוכת שהייתה בבית המקדש, שנאמר: ״והבדילה הפרוכת לכם בין הקודש ובין קודש הקודשים״ (שמות כו, לג). ושתי פרוכות היו, והכהן הגדול היה עובר ביום הכיפורים ביניהן, ופניו אל ההיכל ואחוריו אל העם; וכשיצא — יצא באותה דרך, פניו אל ההיכל, ורק אחר כך פנה אל הציבור.

סנדלפו״ן וקשירת הכתר

וכל תפילותיהם של ישראל, המתפללים בכל העולם, נעשות שם קשרים ועטרות לשם יתברך. והמלאך סנדלפו״ן — חברו של מטטרו״ן — נוטל את כלל התפילות, עושה מהן כתר, ומניחו על ראשו של מלך מלכי המלכים, והוא מעלה את כל התפילות וחותם אותן.

ובאותו רגע שהוא קושר את הכתר — מזדעזעים כל העולמות, וכל שבעת ההיכלות שהזכרנו צועקים ברטט ובחרדה: ״ברוך כבוד ה׳ ממקומו״ (יחזקאל ג, יב) — שאינם יודעים היכן הוא, ולכן מברכים אותו ״ממקומו״.

זמני התפילה בעולם ושעון גן עדן

שאל הרמ״ע מפאנו: הרי שעת שחרית אינה שווה בכל העולם — שחרית שלנו אינה כשחרית של אירופה, ולא כשל אמריקה, ולא כשל אוסטרליה. כיצד אפוא נעשה הכתר ועולות כל התפילות כאחת?

ותשובתו: ״ואתה קדוש יושב תהילות ישראל״ (תהילים כב, ד) — הקדוש ברוך הוא יושב ומצפה עד שתסיים בית הכנסת האחרונה שבעולם את תפילתה. הוא יודע בדיוק את המקומות ואת השעות, ומתי נגמרת תפילת שחרית האחרונה — ואז הוא מעלה את כל התפילות ומקבלן. וכן בשחרית, וכן במנחה, וכן בערבית: נכנסות כולן יחד, ואז נסגר השער, ומתחילות תפילות אחרות.

ובגן עדן — כתב הרש״ש שהסדר שם לפי שעון ירושלים.

וכלל נקוט: תפילת אדם היא לפי מקומו באותה שעה. הנוסע ממקום למקום ורואה בדרך זריחה או שקיעה — הולך אחר המקום שהוא נמצא בו באותו רגע, לא אחר מקום צאתו ולא אחר מקום הגיעו.

ויש תפילות שנושרות בדרך ואינן מגיעות: או שלא התפללו אותן בזמנן, או שלא כיוונו בהן, או שהמתפלל לא שב בתשובה והמשיך במעשיו הרעים ולא התחרט.

נשמות מעולם האצילות ונשמת המשיח

בהיכל זה נשמות חדשות שעדיין לא באו לעולם — אותן נשמות שאדם הראשון היה עתיד להוליד, ולא נגע בהן ולא נפגמו כלל, והן מעולם האצילות. וביניהן נשמת המשיח.

ומעולם האצילות לא זכו אלא יחידים:

ועליו נאמר: ״ונחה עליו רוח ה׳, רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה׳״ (ישעיהו יא, ב). והוא יפתח את השער הזה, וכל הנשמות העתידות לבוא — יבואו מיד.

לאחר שכתב הרמ״ק שאין בידו לגלות עוד, הביא את דברי רב נטרונאי גאון ורב נחשון גאון, וזה סדרם:

ובעניין קיבוץ הגלויות הוסיף הרב: בכלל הגלויות גם עשרת השבטים, שהם מרובים מאיתנו והם עתידים לבוא. וכותב הזוהר הקדוש שבני ראובן עתידים לבוא ולהילחם בגוג ומגוג עצמו ולהשמידו; ומהיכן יבואו? מעבר לחלח וחבור והרי מדי, שהוא פרס. וחס לנו לדבר במקומות שהם בסתרי אלוהי השמיים.

ובעניין ההיכל הרביעי הוסיף: זהו שאמר רבי עקיבא לחבריו בשעה שעלו למרום — כשתגיעו לאבני שיש טהור, אל תאמרו ״מים מים״.

איזו תפילה עולה לאיזה היכל — לפי ״חסד לאברהם״

כותב רבי אברהם אזולאי בשם הרמ״ק, שהביא בספר ״פרדס״ שער כ״ד: לכל תפילה יש ״כתובת״ — ההיכל שאליו היא צריכה לעלות, ולא כל תפילה עולה לכל היכל. וזה סיכומם של הדברים:

טבלת מיפוי: שבעת ההיכלות במבט אחד

היכלות הנשים

1. ההיכל הראשון — בתיה בת פרעה. שלוש פעמים ביום בא אליה משה רבנו ומגלה לה את הסודות שגילה לו הקדוש ברוך הוא באותו יום, והיא מספרת לכל הנשים היושבות עמה שם.

1. ההיכל השני — שרח בת אשר, שנכנסה חיה לגן עדן. בכל יום היא פוגשת את יוסף הצדיק, והוא מגלה לה סודות חדשים שנתחדשו באותו יום.

1. ההיכל השלישי — יוכבד אמו של משה רבנו עליה השלום, ועמה כל הנשים הצדקניות ששלחו את בעליהן ואת בניהן ללמוד תורה.

1. ההיכל הרביעי — דבורה הנביאה, האומרת שם שירה בכל יום; וכל הנשים ששרו לכבוד הקדוש ברוך הוא אומרות עמה בכל יום שירה חדשה שלא הייתה אתמול.

ועוד היכלות לארבע האמהות: שרה לבדה, רבקה לבדה, ורחל ולאה שהן שתי נשותיו של יעקב אבינו עליו השלום. (ויש מדרש שהביא במקומן את ציפורה; גרסאות ומדרשים שונים הם.)

הערה שהוסיף הרב: מכאן למדנו שיש לעשות אשכבה לנשים בנפרד ולגברים בנפרד, ואין מערבבים.

שבע המדרגות הפנימיות שבתוך ההיכלות

ובתוך ההיכלות עצמם יש מדרגות:

1. מדרגה ראשונה, מיוחדת — כל יראי חטא, כל מי שיש בו יראת שמיים ועבד את ה׳ בלב שלם.

1. מדרגה שנייה — כל שהיו זהירים בממונם של אחרים, שלא נגעו בפרוטה מכספו של אחר: לא בשכר שכיר, לא בגזל, לא בגניבה, לא בהונאה ולא כלום.

1. מדרגה שלישית — כל מלמדי תינוקות באמונה, שלימדו את הילדים בזמן, נכון ומדוקדק כראוי.

1. מדרגה רביעית — אלה ששלחו את בניהם לתלמוד תורה.

1. מדרגה חמישית — כל מי שגבה צדקה שלא בשכר, שלא נטל אפילו פרוטה אחת, וכל הכסף הלך במלואו לצדקה.

1. מדרגה שישית — העניים והגרים.

1. מדרגה שביעית — כל שנתנו צדקה בלב שלם.

סיפורו של רב גדיאל נער

רב גדיאל נער היה בזמן החורבן. אביו היה איש קדוש מאוד, עוסק בתורה יומם ולילה; מימיו לא נשא עיניו ולא ראה שום אישה בעולם, ומימיו לא שח שיחה בטלה — תענית דיבור, ולא דיבר אלא מה שהיה הכרחי בלבד. והוא הוליד את הילד הזה, גדיאל. ובהיותו בן תשע כבר ידע את כל התורה כולה, והיה יושב ולומד כמלאך.

יום אחד באו החיילים, והוא יושב וספר תורה בידו ולומד. קרעו אותו ואת ספר התורה לגזרים — שלוש מאות חתיכות — והרגוהו במיתה משונה.

ועלה למעלה, והקדוש ברוך הוא הושיבו בחיקו, מחבקו ומנשקו — והוא בוכה.

אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״למה אתה בוכה? ראה איזה גן עדן אני נותן לך״.

אמר לו: ״אילו נשארתי בחיים עוד שנה או שנתיים — כמה תורה הייתי לומד, וכמה זכויות הייתי זוכה״.

ועודנו בוכה. ״למה אתה בוכה?״ אמר: ״אילו הגעתי לגיל מצוות, הייתי חי במצוות ומקיים רמ״ח מצוות עשה ושס״ה מצוות לא תעשה — והפסדתי הכול״.

ועודנו בוכה. אמר: ״אילו הגעתי לגיל שמונה עשרה, הייתי נושא אישה ומביא ילדים לעולם, והיו עוסקים בתורה, עונים אמן, אומרים קדושה, קוראים תהילים ועושים מצוות — והיה לי שכר. על זה אני בוכה״. אמר לו: ״אתן לך כאילו יש לך מאה ילדים ומאה נכדים״.

ועודנו בוכה. אמר: ״אילו הנחת אותי בחיים, הייתי מקים ישיבה ומעמיד תלמידים, ומי יודע כמה תלמידים הייתי מלמד תורה — ומזכה את הרבים, שאין קץ לשכרו״. אמר לו: ״יהיה לך שכר כאילו היית גדול הדור ולימדת תורה את כולם״.

ועדיין בוכה. אמר לו: ״אשים אותך בראש הישיבה: כל ילד שיסתלק מן העולם — יישב בישיבתו של רב גדיאל נער, והוא ילמדו תורה״. וכל חידוש תורה היוצא מלפני הקדוש ברוך הוא — עובר דרך היכלו.

חזרה לראש הפוסט ↑